עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג של החיים שלי!
אני ניקי.
אני מספרת בבלוג הזה על החיים שלי בשמות בדויים.
הבלוג הזה נוצר כשהייתי בכיתה ה' ונמחק הרבה פעמים ונבנה מחדש.
עכשיו אני בכיתה י'.
אני בת 16.
השם של הבלוג מבוסס על הספר "הבלוג של החיים שלי", אבל הבלוג עצמו לא דומה לו.
אני לסבית מחוץ לארון כבר שנתיים.
בעבר ניסיתי להתאבד.
אני דכאונית.
משתדלת שלא לחתוך.
אני תולעת ספרים.
אני גיקית.
אני ילדת סנטר.
~
אם אתם רוצים אתם יכולים לקרא עוד עליי בבלוג שלי, תרשמו אם בא לכם ואז תקבלו עדכון במייל בכל פעם שאני מעלה פוסט.
נוסף על כך, לכל שאלה ובקשה אתם יכולים לשלוח מייל- niki24.bloger@gmail.com
~
מקווה שנתראה בבלוג- ניקי.


~עודכן לאחרונה בתאריך 17/5/2018~
חברים
anonymousZippersdevilmanThelseIM ALאנונימית
שושוSeaJoySonita.for.amorפמיניסטיתענברmayyanlev
LR SOMEONEתמר נובומינסקיאנו נימיתits just me .נאיהtears
The darkתיאודני מאורDaniellecosmicBFFmy blog,my story
סיסיforever ALONE girlשריתמקוב אביטלמאירוברומינטפושילדת הבלוג
רעות♡.0Rozסטפני גבאי
נושאים
החיים שלי  (29)
איירון וומן  (7)
בית ספר  (6)
דיכאון  (5)
חברות  (5)
מתמטיקה  (5)
תיכון  (5)
הבלוג  (4)
המסע שלי  (4)
התבגרות  (4)
לסבית  (4)
אהבה  (3)
אל תתעלמו ממני  (3)
אמא שלי  (3)
ביסקסואלית  (3)
הומופוביה  (3)
התמרמרות  (3)
ספר החוקים של ניקי- חדש  (3)
שנאה  (3)
אוטיזם  (2)
אן  (2)
אנימה  (2)
בלבול  (2)
דעה אישית  (2)
החברה הכי טובה  (2)
זוגיות  (2)
חלומות מוזרים  (2)
מגמות  (2)
מחשב נייד  (2)
מחשבות  (2)
נאומים ארוכים  (2)
נטישה  (2)
סרטים  (2)
עזרה  (2)
עצב  (2)
פחד  (2)
פריקה  (2)
שדרות  (2)
שלהבת זל  (2)
תמונות  (2)
DIE  (1)
I HATE ME  (1)
אוטובוס  (1)
איירון-וומן  (1)
אמא  (1)
אמונה  (1)
אנגלית  (1)
אני  (1)
אני צריכה עזרה  (1)
אנימות  (1)
בגרות  (1)
בדידות  (1)
בוגרת  (1)
ביטחון עצמי  (1)
בלוגים מומלצים  (1)
בקשות  (1)
גיל ההתבגרות  (1)
דברים שלמדתי  (1)
דוקטור הו  (1)
דן ופיל  (1)
דעות אישות  (1)
דעות פוליטיות  (1)
דת  (1)
הבעיות שלי  (1)
הבעת דעה  (1)
הורים  (1)
החופש הגדול  (1)
החלטה  (1)
החתולים שלי  (1)
הלוויה  (1)
המוזרות שלי  (1)
הקהילה  (1)
התבכיינות  (1)
התלבטויות  (1)
התלוננות  (1)
חברי צאט  (1)
חהט  (1)
חופש  (1)
חלומות  (1)
חתכים  (1)
טארדיס  (1)
כאב  (1)
כתיבה  (1)
לבד  (1)
לימודים  (1)
לסביות  (1)
מאוהבת  (1)
מארוול  (1)
מדעים  (1)
מה אני חושבת על  (1)
מה אני חושבת על..  (1)
מוות  (1)
מחנאים  (1)
מחנאים vs כדורגל  (1)
מעבר  (1)
מצעד הגאווה  (1)
משחקי הפסטיגל XD  (1)
משימות  (1)
משעמםםם  (1)
סבתא שלי  (1)
סדרות  (1)
סיום חטיבה  (1)
סיפורים ארוכים  (1)
סרטונים  (1)
עדכונים  (1)
פאק יט  (1)
פייסבוק  (1)
פרידה  (1)
קטעים מהיומן  (1)
קראש  (1)
רגשות  (1)
רחמים עצמיים  (1)
רצח  (1)
שאלות  (1)
שוביניזם  (1)
שירים  (1)
שקופה  (1)
תודה  (1)
תמונות חמודות  (1)
תעודה  (1)
דירוג הדיכאון שלי

בסולם של 1-10:
1-3: כשאין לי התקף דיכאון.
4-6: רצון לזחול למיטה ולוותר על החלומות והשאיפות שלי.
7- רצון לחתוך.
8- חתכים.
9- רצון להתאבד.
10- התאבדות.


סליחה על התמונה.
My BFF!

אין תחושה יותר נוראית מניתוק של החברה הכי טובה.
אין תחושה יותר נוראית מהידיעה שאחרי סוף שנת הלימודים לא תראי אותה יותר לעולם.
אין תחושה יותר נוראית מאשר ההרגשה המוזרה שאמא שלה שונאת אותך מסיבה לא ברורה.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה כל חברותייך יעלמו ותשארי מוקפת בשונאותייך.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה תהיי כל יום בחדר מלא ב40 בנות ועדיין, כל היום, תרגישי לבד- אפילו יותר לבד ממה שאת עכשיו.
חלל ריק, ריקנות, חוסר, חיסרון, עצב, עצבות, כאב, פחד. כלום.
כל אלו ביטויים של מה שאני מרגישה עכשיו.
פשוט כלום. ריק. מבפנים.
אין תחושה יותר נוראית-
מאשר להיות פשוט-
שקופה.
המסע שלי

אני מתחילה את המסע שלי היום.
בסופו של המסע אני רוצה למצא את עצמי.
לדעת מי אני, מה אני.
אני רוצה להיות שמחה.
אני מקציבה למסע שלי שנה מעכשיו.
ואם צריך אני אתן עוד זמן, אבל אני מקווה שלא אצטרך.
~המסע שלי יסתיים בתאריך 18/7/2017~
בהצלחה לי!:)
המסע שלי 2

היום אני מתחילה פנקס.
פנקס ואיתו דרך חדשה, דרך לשפר את החיים שלי.
בפנקס אני אכתוב נקודות חוזק ונקודות חולשה שלי.
אני צריכה לוודא עם אנשים שמכירים אותי שכל הנקודות הכתובות בפנקס הן נכונות.
ואולי, בתאריך הזה בשנה הבאה,
החיים שלי יהיו שונים.
שמחים יותר:)

~המסע יסתיים בתאריך 12/6/2018~
רשימת הצפיה שלי
•  אנימות:
•  פרי
•  אין לי הרבה חברים
•  השקר שלך באפריל
•  דורארארה עונה 3
•  בלאק באטלר- ספר הקרקס
•  סרטים:
•  סרטי אקסמן
•  ספיידרמן
•  כל סרטי מארוול ~רשימה נפרדת~
•  מלחמת הכוכבים
•  יום אחרי יום
•  טירת הזכוכית
•  סדרות:
•  דוקטור הו עונה 11
•  חברים (אולי)
•  המדריך לרוצח (אולי)
•  גלי
•  אימה אמריקאית
•  המפץ הגדול- עונה 11
סרטי מארוול
•  איירון מן 1- ראיתי
•  איירון מן 2- ראיתי
•  ת'ור 1-
•  קפטן אמריקה 1- ראיתי
•  האלק
•  הנוקמים 1- ראיתי
•  איירון מן 3- ראיתי
•  ת'ור 2- ראיתי
•  קפטן אמריקה 2
•  שומרי הגלקסיה
•  הנוקמים 2
•  אנטמן
•  קפטן אמריקה 3
•  דוקטור סטריינג'- ראיתי
אהבת אמת?
10/06/2018 19:06
ניקי
אהבה, זוגיות, פריקה, תיכון, אן

שלום לכם שוב! דבר ראשון אני רוצה להגיד שהמחשב שלי חי שוב! יחי הידד! אבא שלי גם מדבר איתי שוב מסתבר.. כנראה.. אבל זה סיפור לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי, ביום שלישי האחרון הייתי בפנימיה שאני רוצה ללמוד בה בשנה הבאה, כרגע הדבר היחיד שמפריד ביני לבין ללמוד שם הוא אישור מהפסיכיאטרית שאני יכולה להיות במסגרת של פנימיה. אני מפחדת שהיא לא תתן לי אישור כי היא מטומטמת ואוהבת לדפוק אותי. היא תמיד לוקחת את מה שאני אומרת, מערבבת הכל לחלוטין וכותבת את זה על הדפים שנכנסים לתיק שלי. אני לא יודעת מה אנשים שקוראים את זה חושבים עליי אבל אני יכולה להיות בטוחה שהם לא יודעים שום דבר נכון. ודיברתי עם מישהי שנמצאת איתי באיגי (דרך אגב, אני חוזרת השבוע ללכת לאיגי!!! יאייי!!) שגם במעקב פסיכיאטרי אצלה וגם לה היא עושה את זה. באופן טכני, אני יכולה לגרום לפיטורים שלה, היא עושה ההפך מהעבודה שלה ואני לא היחידה שחושבת ככה. היא גם ממש טיפשה אם היא לא תאשר לי להיות בפנימיה כי אני יודעת שהפנימיה תעשה לי טוב. זה מקום שאני כבר מסודרת בו מבחינה חברתית כי אני מכירה אנשים שיהיו איתי בשכבה בשנה הבאה אם אני אלמד שם ויש לי כבר חברים משכבות אחרות, יש לי שם יותר חברים משהיו לי כל החיים כאן.

אני גם מתחילה היום לקחת רבע כדור פריזמה כל ערב ואני מפחדת. מפחדת לא להצליח לקחת את הכדור. מפחדת להיות תלויה בכדור. מפחדת שהוא לא ישפיע. מפחדת מככ הרבה דברים..

עבר כמעט חודש מהפעם האחרונה שהייתי כאן וככ הרבה קרה.. לא הרבה אחרי הפוסט האחרון שלי, אן השיגה לעצמה חברה חדשה, החלטתי להיות ידידה תומכת ולהתרחק. באחת השיחות שלנו היא אמרה שהפעם האחרונה שהיא הרגישה 'אהבת אמת' היה כלפיי קראשית סטרייטית שהייתה לה לפני כמה שנים, (אני מניחה שמשהו בי קצת נשבר אחרי אותה שיחה כי קיוויתי שהיא תרגיש ככה כלפיי בחזרה למרות שאיכשהו ידעתי שלא..) הבנתי מזה שכנראה אפשר להרגיש את ההרגשה הזו יותר מפעם אחת, אם היא הרגישה ככה כלפי סטרייטית שלא יקרה בניהן כלום. החלטתי לנסות להמשיך הלאה. אני אצא מגעילה ושוברת ללבות בסיפור הזה אבל אין לי הצדקה… השגתי לי חברה חדשה, שם בדוי אל. היא מחבבת אותי כבר די הרבה זמן והיא ביקשה כבר די הרבה פעמים האמת וכל פעם אמרתי לא בגלל אן ובסוף החלטתי שלמה לא להגיד לה כן וזהו? אם אן המשיכה הלאה כנראה שגם אני יכולה. אבל איכשהו כמו בסרט, כל מה שקיוויתי אליו התגשם, אחרי שסיפרתי לה שאני ואל ביחד היא אמרה שזה כאב לה לשמוע את זה וכנראה שהיא עדיין מרגישה כלפיי משהו. אחרי שבוע היא שלחה אותי להיפרד מהחברה שלה, אני לא מסכימה לחלוטין שזה היה נכון לשלוח אותי במקום לדבר איתה ישירות אבל אני לא שופטת אותה. אבל בינתיים אני נכנסתי לבעיה, אל הייתה ככ מאושרת מאז שאמרתי לה כן, היא הפסיקה לחתוך והתחילה לחייך. אף פעם לא ראיתי בן אדם ככ מאושר. לא חשבתי בחיים שאני יכולה לגרום לבן אדם כזה אושר.. לא רציתי לשבור אותה.. מצד שני, כמו שכבר ציינתי, אן היא היחידה שהחרדות שלי מדלגות עליה ככה שהיו לי חרדות וסיוטים לגבי אל.. בסופו של דבר נפרדתי מאל, בגלל החרדות. אבל דווקא אחרי שנפרדתי ממנה, הרגשות שלי אליה התגברו והתחרטתי ככ.. אני אדלג על חלקים לא רלוונטים ואגיע לסיכום; אן אומרת שהיא מרגישה אליי רגשות הרבה יותר עמוקים ממה שהיא הרגישה לקראש הסטרייטית ופתאום היא רוצה להיות איתי לנצח. אני מפחדת שזה ישתנה ברגע שאני אגיד כן. אני מפחדת לפגוע באל. אני מפחדת ככ הרבה. אני פשוט רוצה שכל זה יגמר וימצא לעצמו פיתרון בלי שאני אצטרך להחליט…

טוב, אני מניחה שאני צריכה להתמודד עם הבעיות שלי..

אעדכן כשיהיה משהו חדש,

ביי בינתיים, ניקי.

נ.ב- סליחה שזה לא הכי מובן, הייתי צריכה לפרוק את זה כאן ואין לי כח להסביר יותר מידי, מה שכתבתי נתן לי הקלה, אם אני אסביר יותר מזה אני סתם אסבך את עצמי ואעשה לעצמי כאב ראש.


4 תגובות
התבגרות, זוגיות ומה שבניהם.
17/05/2018 13:57
ניקי
התבגרות, אהבה, זוגיות, אן, איירון-וומן

שלום, המון זמן לא הייתי כאן. אני כל הזמן אומרת לעצמי "היום אני אכתוב בבלוג!" ואז לא עושה את זה.. האמת, שבזמן האחרון אני דוחה א זה כל הזמן כי המחשב שלי מת לאחרונה.. עכשיו אני מהמחשב של אבא שלי (שאגב לא מדבר איתי כבר מעל לחודש, אפרט בהמשך) ואני לא ממש אוהבת את הרעיון שאני מתחברת לבלוג מהמחשב שלו ואני גם לא אוהבת לכתוב כשאנשים מסתכלים עליי, למזלי אף אחד לא בבית עכשיו (חוץ מאחותי הצומי אבל היא סגורה בחדר שלה).

האמת שלא ההייתי בבית הספר מיום שני, וגם אז היה יום ספורט אז לא ממש למדתי. מה שמעניין זה שכן היה שיעוטר חינוך בבוקר ועוד מישהו מהכיתה שלי אמר שהנושא (אקטואליה, חדשות, מה קורה בעולם וכולה) לא מעניין אותו. מעניין אותי שאף אחד לא יצא עליו. וקבלו את זה- כולם הסכימו איתו! והמורה לא אמרה מילה  (חוץ מ"חבל מאוד").

בכל מקרה, ביום שלישי הייתי מדוכאת מכדי ללכת לבית ספר (סיפור ארוך, אני כנראה אפרט בהמשך), אתמול הייתי אצל הפסיכיאטרית ולא רציתי אחרכך ללכת לבית ספר והיום פשוט קמתי ב9.

אני גם לא אהיה בבית ספר עד יום שלישי כי אני לא לומדת בשישי וראשון-שני יש חופש שבועות. זה אומר שבוע שלם שלא הייתי בבית ספר. אבל זה לא לחלוטין באשמתי. זה טוב או רע?

אני יושבת מול המחשב ותוהה על מה לכתוב קודם. אני מחליטה להתחיל מהפגישה עם הפסיכיאטרית אתמול. הסכמתי לקחת כדורים, אני לא בטוחה אם אני עושה את זה בשבילי או בשביל האנשים סביבי (כשאני מדוכאת אני לפעמים פורקת את זה על אנשים אחרים ומתחילה לצאת עליהם). רוצים להחזיר אותי לטיפול שבועי אצל פסיכולוגית אבל אני שונאת אותה וגם ככה קשה לי לדבר עם אנשים אז לדבר על הרגשות שלי עם זרה? אני מניחה שאני יכולה לבקש להחליף פסיכולוגית כי אני באמת שונאת את זאת ספציפית יותר מהקודמת כי היא מתנשאת יותר מידי ואין לה באמת כח אפילו לנסות להתמודד איתי ומי בכלל נתן לה להיות פסיכולוגית? אבל גם אם יחליפו לי אותה, תהיה אחת אחרת והיא עדיין תהיה אישה זרה (ורוב הסיכויים מבוגרת מאוד) שאני צריכה לדבר איתה ועוד על איך שאני מרגישה. גם חשבתי על זה שנניח שאני אשתף פעולה עם הטיפול, אני אבכה ככל הנראה. והרבה. ואחרכך אני צריכה ללכת לבית ספר? ומה לגבי השחור בעיניים? זה שורף כשאני בוכה (למרות שדי התרגלתי לזה מרוב שבכיתי בזמן האחרון). אני לא אוותר על השחור בעיניים כי זה משמח אותי וכי אני מרגישה חשופה יותר בלי זה, זה חלק ממי שאני, זו הדרך שלי לבטא את עצמי (אחת מהן) ואני לא מוכנה שהאפשרות הזו תילקח ממני. בנוסף לזה, גם הציעו ללכת לטיפול ביומשהו שזה אומר ששמים אותי מול מחשב שמדמה סיטואציות ומכניס אותי לחרדות בכוונה תוך כדי יש מכשיר שמודד את הדופק והנשימות שלי וזה אמור לעזור לי ללמוד להתגבר על החרדות לבד. אני לא רוצה שיכניסו אותי לחרדות בכוונה, חרדות זה לא כיף וכשיש לי חרדות וסיוטים אני אומרת לעצמי שאני אעשה הכל כדי שזה יפסיק, אז להכנס לחרדות בכוונה?? אומרים שזה יכול לעזור, ואם לא והכל יהיה לחינם? ואם זה רק יחמיר את החרדות? וזה גם אומר כנראה לבכות מלא ואם אני אנסה לפגוע בעצמי שמהלך ההדמיה הזו ככל הנראה יאשפזו אותי ואני יכולה לשכח מללמוד בפנימיה שאני ממש רוצה ללמוד בה בשנה הבאה.

ואם כבר נושא הפנימיה והשנה הבאה, אני כנראה מתכננת לעשות כיתה י מחדש בפנימיה מסויימת שאני רוצה ללמוד בה. אני רוצה למחוק את השנה הזאת, להתחיל הכל מחדש, עד כמה שהשנה הזו הייתה משמעותית בשבילי, רובה הייתה מלאת טעויות. הייתי רוצה להתחיל את זה מחדש והפעם לעשות את זה כמו שצריך. למרות שאני לא מתחרטת על כלום, למדתי מהטעויות האלה, ולמדתי המון, וכנראה שהייתי צריכה לטעות אותן כדי להגיע לאיפה שאני היום.

בקשר למסע שלי, זה לא ממש עובד. אני צריכה כנראה לארגן קבוצה של אנשים דכאונים ונעשה כל יום סבב מהניש (כמו באיגי) עם דבר טוב ורע שקרה היום (או דבר שלישי וחיובי לגבי עצמך) ועוד פרט שהם יספרו על עצמם כדי שנכיר טוב יותר. זו צריכה להיות קבוצה קטנה של נגיד 4 אנשים וככה נשים לב אם מישהו לא ישתתף בסבב ותמיד יהיה מישהו שיזכיר אם לא עשינו סבב היום, זו תהיה קבוצה קטנה ומגובשת, צריך לעשות המון קבוצות כאלו של 4-5 משתתפים כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים להשתתף ולהינות מהדבר הזה.

בקשר לאבא שלי, יום אחד לא הלכתי לבית ספר כי קמתי מאוחר אבל קבעתי באותו יום ללכת לשרונה להצטלם  ידיד אבל אבא שלי לא הסכים לי ללכת כי לא הלכתי לבית ספר באותו יום, אמרתי לו שאני אלך בלי לשאול. הוא אמר שאם אני אלך הוא לא יזמין לי כרטיסים לסרט שהייתי אמורה ללכת לראות למחרת, תכננתי את זה הרבה זמן והחלטתי להבריז לידיד שלי כדי שאבא שלי יזמין לי כרטיסים לסרט. באותו ערב ביקשתי ממנו להזמין והוא לא רצה. היה לנו ויכוח בעקבות זה שהוא לא עומד במילה שלו, הרי הוא אמר שאם אני לא אלך הוא יזמין כרטיסים! בשביל זה ביטלתי! למה הוא גורם לי לבטל שני דברים בגללו? במהלך הויכוח הוא אמר "אני לא רוצה לראות אותך יותר, עופי לי מהבית." וזו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה, האמת היא שהוא אומר את זה בכל ויכוח מאז שדיברתי על זה שאני לא מאמינה באלוהים, כלומר מאז שאני בכיתה ח'. החלטתי שנמאס לי ולמחרת לא חזרתי הביתה. ישנתי אצל אן (שם בדוי לאקסית שהייתה החברה שלי בפוסט הקודם, אולי אני ארחיב על זה אחרכך) וחסמתי אותם כדי שלא יוכלו להתקשר. הפרטים לא רלוונטיים אבל בסוף חזרתי ביום חמישי בלילה (ישנתי אצל אן ביום רביעי אז לא הייתי בבית מרביעי בבוקר כשיצאתי לבית ספר) ומאז אבא שלי לא מדבר איתי. כל המשפחה עושים ממנו מסכן ואומרים שהוא נעלב ושאני צריכה להתנצל, הם לא מוכנים לשמוע את הצד שלי, להבין שבסך הכל עשיתי מה שהוא ביקש ו"עפתי לו מהבית". הם לא מפסיקים להגיד שאני ממררת להורים שלי את החיים ושאני לא מתחשבת וכולה וכולה, מה שהם לא מבינים זה שכל פעם שאומרים לי את זה אני חושבת "אם אני ככ מעיקה על כולם וממררת לאנשים את החיים, לה שאני לא אמות ודי? ככה כולם ישמחו שאין מה שאין את מה שהפריע להם יותר, לא?".

ובקשר לנושא הקבוע שמופיע איכשהו בכל פוסט, אמא שלי. כנראה שהתבגרתי כי שבוע שעבר חזרתי מהסנטר מאוחר בשעתיים ממה שהבטחתי. הרגשתי שאכזבתי את אמא שלי ובכיתי במשך שעה, אני חושבת, בחדר שלי. אני לא יודעת ממתי בכלל אכפת לי לאכזב אנשים, ועוד את אמא שלי.. השבוע לא הלכתי לסנטר כי גם ככה אני מבזבזת המון כסף על נסיעות אז לתל אביב כל שבוע יותר מפעם אחת זה די מוגזם ואני יכולה לוותר על זה בינתיים. אני אלך כנראה בחופש שבועות ואולי אני אלך מידי פעם בקיץ (כי אין הוצאות נסיעות לבית ספר בחופש הגדול ובשנה הבאה אני מתכננת ממילא להיות בפנימיה וגם בשבתות שיוצאים יש הסעה עד לעיר שלי אז פעם בשבועיים אני אבזבז 10 שח על נסיעות (כי ההסעה מהתחנה המרכזית וזה לא כזה קרוב לבית שלי) אז לא יהיה כזה נורא אם אני אבזבז כסף על נסיעות בקיץ). לסיכום, אני ככל הנראה מתבגרת. אני עדיין לא יודעת אם זה טוב או רע.

טוב, אני מניחה שהדבר האחרון שנשאר לי לדבר עליו הוא אן, לא הרבה אחרי המריבה שלי איתה שאחריה בכיתי בבית ספר היה לנו ריב די גדול, היה לה קראש על מישהי אחרת. אותה אחת שבגללה רבנו בפעם הראשונה. זה כאב לי ככ ויצאתי על שתיהן אבל בעיקר על אן ולא חשבתי ככ על הרגשות שלה, רק על זה שחשבתי שהיא שיקרה לי ובאותו רגע חשבתי שאני לא מכירה אותה יותר ולא היה אכפת לי לפגוע בה אבל התברר לי שהיא לא ממש שיקרה והכל היה אי הבנה אחת גדולה ומיהרתי לקפוץ למסקנות. באותו השבוע נפרדנו ובחודשים האחרונים נפרדנו וחזרנו כמה פעמים. השבוע גיליתי שמסתבר שמאז אותו ריב גדול (היו אחרכך עוד כמה ריבים כאלה שיצאתי עליה) אני גורמת לה לחבב אותי פחות ופחות ככל שאני רבה איתה יותר. וזו די הסיבה העיקרית שאני מסכימה לקחת את הכדור, אם אני אהיה פחות מתוסכלת ומדוכאת אני כנראה לא אצא עליה ולא אוציא עליה עצבים ואז היא תחבב אותי כמו קודם והכל יהיה טוב. אני באמת אוהבת אותה כמו שבחיים לא אהבתי קודם, אני יודעת שבדרך כלל אומרים את זה אבל הפעם הזו באמת שונה מכל האחרות. גם כשאהבתי את איירון-וומן עדיין הסתכלתי על בנות אחרות וחשבתי שיהיה נחמד אם תהיה לי חברה, גם כשהייתה לי חברה הייתי צריכה להזכיר לעצמי לא להסתכל על בנות אחרות (רגע, פאק, זה נשמע רע. לא הסתכלתי עליהן בקטע מיני! זה בכלל לא מעניין אותי, הסתכלתי על בנות יפות ולרגע חשבתי לדבר איתן ושכחתי שיש לי חברה), עם אן זה בחיים לא קרה, אפילו פעם אחת. וגם עכשיו, כשאנחנו לא ביחד, לא מעניינות אותי בנות אחרות. אני יודעת שזה אמור לקרות כשבאמת אוהבים מישהו. שלא לדבר על זה שבנות אחרות עושות לי התקפי חרדה (גם החברה שהייתה לי לפניה) והיא אף פעם לא, גם לפני שהתאהבתי בה, אף פעם שום מחשבה עליה לא עשתה לי התקפי חרדה. היא מנצחת את התקפי החרדה שלי, גם כשאני רק מסתובבת לידה, אין חרדות. היא כמו תרופה. אני אוהבת אותה ככ… אני אהיה מוכנה לעשות הכל בשבילה.. הדבר היחיד שאהבתי בסרט יחידת המתאבדים היה הקטע שבו הארלי קווין אומרת לג'וקר שהיא מוכנה למות למענו והוא אמר לה שלמות למען מישהו זהקל, השאלה היא אם היא מוכנה לחיות בשבילו. מאז אני כן הזמן חושבת, למען מי כן הייתי מוכנה לחיות? למענה כן, כי אני מוכנה לעשות הכל בשבילה, הכל בשביל שהיא תהיה מאושרת. (ואני אעשה הכל כדי לדאוג שהיא תהיה מאושרת איתי).

אשתדל לעדכן מה קורה עם זה,

להתראות בעדכון הבא, ניקי.


0 תגובות
אני מתנשאת על העולם, תכלאו אותי.
02/03/2018 03:55
ניקי
דיכאון, פחד, תיכון, הורים, התבגרות, קראש

יצא לי לתהות אם עדיף לי לוותר על האנונימיות של הבלוג כדי שלפחות מישהו יקרא אותו, שהאנשים סביבי ידעו איך אני מרגישה. אני לא יודעת אם זה יתרון או חיסרון. אני אאבד את המקום שלי לחשוף את המחשבות הכי רגישות על האנשים שאני אוהבת בלי שהם ידעו את זה, עד כמה שאני שונאת להיות פחדנית כזו שלא אומרת בפנים את מה שהיא חושבת, לטוב ולרע, לא תמיד יש לי את הביטחון העצמי כדי לדבר על הרגשות שלי ישירות עם אנשים שאני מכירה. למען האמת, קשה לי לנהל שיחה רגילה (אפילו על סרטים, סדרות וכולה) פנים מול פנים (חרדה חברתית) ככה שלדבר על הרגשות שלי זו לא ממש אפשרות…

וגם אם אני אשים את עצמי ואת הרגשות שלי בצד, אם אנשים שאני מכירה יקראו את הבלוג אנשים שמכירים אנשים שאני כותבת עליהם מן הסתם יקראו אותו גם ואני לא חושבת שהאנשים שאני כותבת עליהם ישמחו שאנשים אחרים שהם מכירים יקראו את זה, למרות שעל כולם יש משהו להגיד, חוץ מאולי אנשים שלא אכפת לי מהם מספיק כדי לגבש עליהם דעה או כדי להקדיש זמן כדי לכתוב עליהם פוסט המכיל את הרגשות והמחשבות שלי בנוגע אליהם.

אם אתם מכירים אותי או חושדים שאתם מכירים אותי ונתקלים בפוסט הזה, אם אי פעם כתבתי או אכתוב עליכם- כנראה שאכפת לי מספיק. מספיק כדי להקדיש 4 או חמש שעות (ולפעמים לוקח לי אפילו יותר זמן לכתוב פוסט, יש המון הסחות דעת.) ולכתוב את הרגשות והמחשבות שלי בנוגע אליכם. לעומת זאת, זה גם יכול ללכת לכיוון ההפוך. יש אנשים שאומרים "גם אם מישהו שונא אותי הוא עדיין חושב עליי" ואני לא מכחישה את זה, אני חושבת על אנשים שאני שונאת, לא דברים טובים אבל עדיין חושבת, ואני גם כותבת על זה לפעמים אבל כל עוד לא כתבתי שאני שונאת אתכם, אני מניחה שאני לא שונאת אתכם. כנראה.

הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג הייתה לפני חודשיים, אפילו שלושה, עוד בשנת 2017. המון דברים השתנו מאז. אני לא זוכרת אם סיפרתי שהייתה לי חברה (אני חושבת שכן, הופתעתי שאמא שלי לא הגיבה על זה שום דבר. כתבתי על זה.), ואז נפרדנו ועכשיו יש לי חברה חדשה (כבר חודש בדיוק^^) ואני מרגישה זנותית לכתוב את זה ככה אבל אני לא מוצא ניסוח אחר, גם אמא שלי אמרה לי "מה זה, גרביים?" למרות שבכלל לא סיפרתי לה שנפרדנו עד שהייתה לי חברה חדשה.. לדעתי זה בכלל לא אמור להיקרא זנותי, לדעתי זה נקרא "להמשיך הלאה" (למרות שאני זו שנפרדתי ממנה אז להמשיך הלאה לא הייתה הבעיה העיקרית שלי…), הרעיון הכללי שאם חודש אחרי פרידה אדם נמצא במערכת יחסים חדשה אז הוא "מחליף מערכות יחסים כמו גרביים" או "זונה" הוא שגוי בעיני, לא להכנס למערכת יחסים חדשה בגלל שסיימת אחת אחרת לפני זמן מסויים נקרא להיות תקוע בעבר, אתה כבר לא מחוייב לאותה מערכת יחסים אז למה שלא תיכנס לאחת אחרת בגללה? כמובן, יש נסיבות שבהן להכנס למערכת יחסים אחרת זה שגוי, למשל שעה אחרי פרידה (דברים לא יכולים להתפתח לכדי מערכת יחסים תוך שעה ולכן כנראה שהיה משהו בין השניים כשאחד מהם עוד היה במערכת היחסים הקודמת) או אם יצאת ממערכת היחסים הקודמת שלך כי לא היית מוכן למערכת יחסים (זה כמובן תלוי אם עבר מספיק זמן כדי שאותו אדם יהיה מוכן למערכת יחסים) אבל בכל מקרה, זה לא הנושא שרציתי לדבר עליו. אני כנראה צריכה לעשות רשימה של נקודות שאני רוצה לדבר עליהם לפני שאני כותבת פוסטים לבלוג אבל זה בדרך כלל ספונטני כשאני פתאום נזכרת, בדרך כלל כשאני רואה את הכתובת של הבלוג שמורה לי במועדפים כשאני מחפשת משהו באינטרנט… מה שכן רציתי לדבר עליו הוא החברה החדשה שלי. היא ככ מקסימה, אני ככ אוהבת אותה. בחיים לא חשבתי שאני אצא עם בלונדינית שיש לה עיניים כחולות, זה פחות או יותר ההפך מהטעם שלי בדרך כלל ואני חושבת שהעובדה שהמראה שלה הוא ככל הנראה מה שמשך אותי מלכתחילה רק מראה שאני אוהבת אותה באמת. (נכון…?) אני לא חושבת שאהבתי מישהי כמו שאני אוהבת אותה. אני מרגישה שאני אומרת את זה כל הזמן אבל היא באמת הראשונה שגרמה לי לשכוח את איירון וומן (זה הכינוי הנוכחי, נכון?) בבת אחת, היא פשוט פלירטטה איתי, גרמה לי להרגיש מיוחדת, הזמינה אותי לצאת איתה ומפה לשם לא חשבתי על איירון וומן כל החודש הזה בערך, אולי בהקשר של כנסים אבל זה לא נחשב. (ואם כבר כנסים, עולמות מתקרב ואני ככ מתלהבת איאאאעעאעאעא אוקי, סליחה.) היא פשוט האדם הכי נפלא שפגשתי בחיים, היא האדם הראשון שאי פעם העזתי לחשוב שיותר מושלם מקארן גילאן (השחקנית האהובה עליי, משחקת את אמיליה פונד בדוקטור הו ועוד כמה דמויות אדירות בסרטים נפלאים, והאדם השני הכי מושלם בכדור הארץ.) אני חווה כאן התקפי פאנגירל ואני לא יכולה לצרוח כי רבע לשתיים בלילה ואנשים ישנים כאן (לא שאם אנשים היו ערים הייתי צורחת לעצמי בחדר..) בכל מקרה, אני חושבת שהיא מושלמת ונורא כיף לי איתה והיא גם גרה רק במרחק שעה נסיעה ולא שלוש שעות נסיעה והחודש הזה ראיתי אותה כל שבוע פעמיים אבל אני מפחדת שעכשיו יהיה לי פחות זמן לראות אותה, מיום ראשון הקרוב אני מתחילה שוב את קבוצת התמיכה לאנשים שאין להם יכולות חברתיות (כן, זה קיים ומחייבים אותי ללכת לזה בכל יום ראשון), כמעט בכל יום שני אני צריכה לשמור על אחי הקטן, אני אמורה להתחיל קורס משחק שיתקיים כל יום שלישי,מה שמאלץ אותי גם להפסיד פעולות של איגי במשך 3 חודשים (אה, כן, גם הצטרפתי לאיגי לפני בערך חודש.) מה שמשאיר לי רק את ימי רביעי וחמישי להפגש איתה, היא מסיימת ללמוד ב13:40 בכל יום, אני לא יכולה לגרום לה לצאת מוקדם יותר כדי שניפגש במקום אחר ויש לי הרגשה שכל שבוע (ואפילו פעמיים בשבוע אני מקווה) לסוע אליה יתחיל להמאס בשלב מסויים. כמובן שלהפגש בשבת באופן קבוע לא ממש אפשרות כי ההורים שלי מחייבים אותי לשמור שבת ככה שאני מנוטרלת קצת בשבת והיא לא תוכל לישון אצלי כל שבת, היא צריכה לישון גם בבית שלה מידי פעם. ממש כיף לי להפגש איתה פעמיים בשבוע ואני לא רוצה להיאלץ לצמצם את מספר הפגישות שלנו, מצד שני יש גם דברים שאני לא רוצה לבטל. היום למשל, היינו אמורות לסוע יחד להארוקון אבל בסופו של דבר ראינו אצלה סרטים כל היום. אני נהינת להיות איתה יותר מכל דבר אחר אבל אני לא רוצה שזה יגרום לי לוותר על דברים אחרים. זה הגיוני, נכון? אני גם מדברת איתה בסקייפ בערך 8 שעות כל יום וזה יותר שעות ממה שאני ישנה כי לפעמים אנחנו מדברות עד שתיים בלילה ומפסיקות רק בגלל שאמא שלה צועקת עליה שהיא צריכה כבר ללכת לישון… אני נהינת מהשיחות איתה ככ שאני לא רוצה שנפסיק לדבר לעולם אבל זה לפעמים בא על חשבון דברים אחרים כמו למשל, זמן להכנת שיעורי בית, מקלחת או שעות שינה.. אני צריכה ללמוד לשים גבול לשעות שאני מדברת איתה (ובכללי לזמן שאני מקדישה לדברים מסויימים, החורג בהרבה מהזמן שיש לי להקדיש לאותו הדבר) אבל קשה לי מאוד עם עמידה בזמנים וזה דבר שאני מודעת אליו. הייתה תקופה שהיה לי בפלאפון שעון מעורר לכל פעילות אחרת שהקצבתי לזה זמן אבל כל סטייה קטנה בזמנים שיבשה לי את הכל והוציאה אותי מדעתי. לדוגמא, אם בלוח הזמנים שלי כתוב שאי אוכלת צהריים בשעה 14:00 והאוכל מוכן רק ב15:00 זה מעכב לי את כל לוח הזמנים בשעה כי אני לא יכולה להתחיל תעסוקה אחת ולהפסיק אותה כדי לאכול ארוחת צהריים, אני לא זוכרת כמה זמן מהזמן המוקצב נשאר לפעילות הזו. עכשיו אני חושבת שבמקום שעון מעורר אני יכולה לשים טיימר שיספור אחורה את הזמן, ככה גם ניתן לעצור אותו במידה ואני עושה הפסקה באמצע. בנוסף, הרעיון הזה גם פותר לי את הבעיה השניה- כשביום מסויים יש לי חריגה חד פעמית מלוח הזמנים, כמו למשל נגיד אירוע משפחתי או סיור אחרי הצהריים, ואני לא יודעת כמה זמן זה יקח ואני לא יודעת איזה התראות לבטל כדי שלא יתחילו לצלצל במקום שאני צריכה להיות בשקט. אני חושבת שאתחיל לנסות את זה כבר מהשבוע הקרוב, אני רק צריכה לזכור להכין רשימה של דברים שהייתי רוצה להספיק וכמות הזמן שאני רוצה להקציב להם. עוד משהו שהייתי רוצה לעשות הוא כנראה בהשפעת החברה שלי (הילדה אוכלת סלט ורצה להנאתה! משהו לא בסדר איתה!) אבל הייתי רוצה להכניס קצת בריאות לחיים שלי, לאכול מעט יותר בריא, אולי לנסות דברים חדשים.. חשבתי גם להתחיל לרוץ או לכל הפחות לעשות הליכה בערך פעם בשבוע אבל הבעיה היא שאני יודעת שאני לא אעשה את זה לבד ואני לא יודעת אם יש אנשים שגרים קרוב אליי ויסכימו לשתף פעולה עם ה"שיגעון" הזה.

אני מרגישה שאני מתבגרת ואני אוהבת ושונאת את זה במקביל. אני עצמאית יותר, אני נוסעת לבד לכל יעד ומסתדרת בעצמי. אני חושבת יותר, אני לא יודעת אם זה דבר טוב או רע. לא הייתי צריכה לסיים את התיכון כדי להבין שבית ספר זה לא בשביל חברים ואני לא צריכה שיהיו לי חברים בכיתה (אם כי זה שימושי כשאני מפסידה חומר), הייתי צריכה רק להתחיל את התיכון כדי להבין את זה. ההבדל בין בית הספר הנוכחי לבין בית הספר הקודם שלי הוא שבבית הספר הקודם ניסיתי ליצור קשרים עם הבנות בשכבה וקיבלתי סטירה לפנים (באופן מטאפורי כמובן, לא פיזי.), בבית הספר הנוכחי שלי אני לא רוצה בקשרים עם התלמידים האחרים יותר מהקשר המינימלי ביותר, העובדה שהם מעשנים דוחה אותי ואני לא מעוניינת להתקרב לאנשים כאלה. יהיו כמובן את אלה שיגידו "ואם הבוס שלך יעשן, תתפטרי?" כמובן שלא, אני צריכה את הכסף שהבוס המעשן והמגעיל משלם לי, אבל חברות עם התלמידים בבית הספר שלי לא נותנת לי שום דבר.

עוד משהו ששמתי לב אליו בזמן האחרון, הביטחון העצמי והמצב רוח שלי השתפרו פלאים בחודש האחרון ובזמן האחרון בכללי, לעומת זאת, התקפי הדיכאון שלי באים יותר בקלות וקיצוניים יותר משהיו בעבר. בזמן האחרון היו כמה פעמים שהייתי מדוכאת ככ שלא רציתי לאכול ונדמה לי שירדתי 4 קילו בשבוע האחרון. גם התחלתי קצת לשרוט את עצמי בהתקפי דיכאון, לא משהו רציני, לא עד זוב דם רק כמה סימנים לבנים עד כחולים/ סגולים קטנטנים שכמעט ולא ניראים לעין ונעלמים אחרי כמה זמן. מצד שני, לא חתכתי את עצמי כבר יותר מחודש (למרות שאני לא יכולה להגיד שלא רציתי). אני מפחדת שמה שאני כותבת כאן יגיע לפסיכיאטרית שלי והיא תחליט שאני צריכה אשפוז או שכבר לא תשאל אותי אם אני רוצה לקחת כדורים. אמ.. כן, אני שוב במעקב פסיכיאטרי וכרגע גם מאובחנת עם דיכאון וחרדות והפסיכיאטרית רצתה לתת לי כדורים אבל לא רציתי לקחת, למרות שיצא לי לחשוב שאולי כבר כדאי לי לקחת את הכדורים וזהו..? למרות שאני מפחדת להיות תלויה בכדור, אף פעם לא לקחתי כדור ובטח שלא אחד כזה ואני לא יודעת מה זה יעשה לי, כדורים כאלה נועדו לדכא את כל האני שבפנים ולהחליף את זה ב"שלמות" המזוייפת שהכדור נועד לספק. שמעתי על הרבה מקרים שבהם זה עשה רע לאנשים ואני לא רוצה להצטרף אליהם. אני לא רוצה ללמוד לבלוע כדורים למקרה שיום אחד ארצה לעשות את זה מסיבה אחרת ופתאום תהיה לי האפשרות זמינה. אני לא רוצה להיות תלויה בכדורים ואז כשאני אהיה בלי כדור להרגיש חסרת אונים ומדוכאת מאי פעם. הכדור באמת יכול להפטר מההרגשה של הדיכאון? אני לא רוצה להיות תלויה בדבר כזה שיכול להלקח ממני ככ בקלות, אני לא רוצה להתרגל לאפשרות שאין לי דיכאון אם היא זמנית ותלויה בכדור. אני מפחדת ככ שיכריחו אותי לקחת כדורים..

אני קופצת מנושא לנושא ואני מפספסת הרבה דברים שרציתי לכתוב עליהם… רציתי לכתוב שבסופו של דבר אני אסיים את השנה הזו בבית הספר הנוכחי שלי, לגבי השנה הבאה אני לא יודעת, ההורים שלי לא ממש משתפים אותי בהחלטות שלהם לגבי העתיד שלי. ואם כבר העלתי את נושא ההורים שלי, אני לא יודעת אם המצב איתם מחמיר או משתפר, יש לי הסכם עם אבא שלי שאני מבקשת ממנו כשאני רוצה ללכת לאנשהו ואם אני תולה/ מורידה כביסה הוא נותן לי אישור ללכת וזה דבר טוב. אבל מצד שני, כשהוא עצבני הוא לא ממש רואה בעיניים ולא קשה לעצבן אותו וזה די מפחיד…

דיברתי על בית הספר שלי, דיברתי על ההורים שלי ועכשיו אני אקשר בין הדברים, לטיול השנתי למשל ההורים שלי לא מרשים לי לצאת, הסיבה ההגיונית היא שהטיול יקר מאוד ולא כלול בשכר הלימוד, הסיבה הפחות הגיונית היא שהמורה שלי התקשרה להורים שלי ואמרה להם שאני יהירה, חצופה ומתנשאת. אפילו לא טרחתי לספר את הצד שלי למורה או להורים שלי כי לא אכפת לי שיחשבו שאני מתנשאת אבל אני מרגישה צורך לספר כאן את הסיפור המלא, בכל זאת, זה הצד שלי כאן. טענתי בפני המורה ששיעורי חינוך הם מיותרים בעיני ושלא מעניינת אותי פוליטיקה או מה שקורה בחדשות (על זה אנחנו מדברים בשיעורי חינוך) ואני חייבת לציין שהיא שאלה "יש כאן מישהו ששיעורי חינוך מיותרים בעיניו?" ואני בסך הכל עניתי על השאלה שלה בצורה מנומקת והיא פשוט באה אליי בטענה שאני יהירה ומתנשאת ושכבר  "הצלחתי לעצבן" כמה תלמידים בכיתה. זה הזמן לציין שזה היה בערך שבוע אחרי שחודש שלם לא הייתי בבית ספר מתוך חודשיים הלימודים שהיו עד אז. מתי הספקתי לעצבן תלמידים אחרים? וזו אפילו לא הנקודה, למה את חושבת שבתור מחנכת ויועצת את צריכה לבוא ולהגיד לי דבר כזה בפרצוף? ועוד שאלה, שתשמע מתנשאת, למה היא חושבת שאכפת לי? כבר הפסיק להיות אכפת לי ממה שאחרים חושבים עליי ואני מרוצה מאוד מהמצב הזה אבל מסתבר שהמורה שלי חושבת שזה מתנשא, אגואיסטי, יהיר ו.. היא קראה לזה "לחיות בבועה". היא קטעה אותי בגסות בכל פעם שניסיתי להביע את דעתי, השתיקה אותי בטענה שהיא מבוגרת יותר ולכן בהכרח יש לה יותר ניסיון, יותר ידע והיא בהכרח יותר חכמה ובלה בלה בלה בלה… לא הרבה זמן אחר כך היה יום שרבתי עם החברה שלי והרגשתי חרא אז ישבתי באיזו פינה מבודדת בבית הספר שלי ויכול להיות שאולי ואולי לא בכיתי קצת… המבנה נורא קטן ואין שם באמת פינות מבודדות לגמרי אז כמה תלמידים ניגשו אליי, כמה מהם התייאשו והלכו אבל שתי בנות נשארו לנסות לדובב אותי ולראות מה קרה לי ואז החליטה והמחנכת הדגולה והנעלה שלי ולגרש אותן משם ולשבת איתי במקומן. כמובן שסירבתי לדבר איתה, לא רק בגלל שלא יכולתי להגיד לה "אה, כן, פשוט רבתי עם בת הזוג שלי ואני רוצה למות כרגע. תדברי איתי כשאני אהיה סטרייטית." ולקבל הרצאות וניסיונות להחזיר אותי ל"דרך הישר". לא הייתי מדברת איתה כי קודם כל, היא אישה מבוגרת זרה בעיני. שנית, זה לא עניינה. שלישית, זה לא בכבוד המתנשא שלי לדבר איתה על העניינים הפרטיים שלי. התעלמתי ממנה בתקווה שהיא תלך והיא איימה להתקשר להורים שלי כי היא לא יכולה לדעת אם ילדה "עם עבר כזה" לא מדברת כי היא לא רוצה לדבר איתה או כי היא מדוכאת מכדי לדבר, היא הציבה בפניי שתי ברירות; או שאספר לה מה קרה, או שאגיד לה שאני לא רוצה לדבר איתה. כמובן בחרתי באפשרות השניה והנוצצת. היא עדיין לא הלכה. ועד שהיא כן הלכה בסופו של דבר היא התקשרה להורים שלי לדווח להם שאני חצופה שאמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה. אין לי שום תגובה הולמת לזה.

והסיבה שאני מתנשאת למעשה מעניינת ביותר, זה הולך ככה; הכיתה שלי מנסים לצחוק עליי ואני מחזירה להם בהערות משלי והם יוצאים תינוקות שמתלוננים למורה כשאני מתמודדת בעצמי. מה קרה לתקופה שפוגעים במי ש"מלשין" למורה? מה קרה, למדתי להסתדר בלי המורה אז החוקים משתנים?

בגלל שרוב התלמידים בכיתה שלי נזרקו מבתי ספר אחרים ואני בכלל מחוננת שנכנסה לשם בטעות הם חושבים שאני אומרת שהם טיפשים בגלל זה, אבל אם הם היו שואלים הייתי אומרת להם שזה בכלל לא קשור לעבר שלהם. אי אפשר להיות גם חכם וגם להשתמש במילים כמו "הומו", "קוקסינל" ו"אוטיסט" כקללה. זה פשוט לא משהו שעובד. אני גם לא זו שמתחילה להציק להם ראשונה. אם אחד התלמידים מתחיל לצחוק על השיער האדום שלי או על הכובע שאני חובשת יש לי את הזכות המלאה לצחוק עליו בחזרה;

אני: יש לך בעיה עם זה?

הוא: כן.

אני: אז יש לך שתיים.

הוא: מה הבעיה השניה?

אני: אתה לא חכם ככ..

ואם בא אליי פרא אדם שבקושי יכול לדבר עברית ומפריע לי כשאני קוראת במשפט הכי מטומטם שהוא יכול להוציא מהפה "תגידי, יש לך ספר להמליץ לי עליו?" יש לי הזכות המלאה להתפוצץ לו מצחוק בפרצוף, חוץ מזה שבאמת באמת הצחיק אותי הרעיון שהוא יקרא ספר.

רציתי לכתוב על עוד משהו שממש מפריע לי אבל זה נושא ארוך וכבר 4 לפנות בוקר אז אני חושבת שאסיים כאן ואקדיש לנושא שמפריע לי פוסט משלו בפעם אחרת, אם אני אזכור.

להתראות הפעם הבאה- ניקי.


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 23 24 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שלהבת חיה שוורץ זל

שלהבת חיה שוורץ ז"ל טבעה למוות בשדות ים ביום שישי 8/7/2016 בשעה 18:30.
ההלוויה שלה התקיימה בתאריך 11/7/2016 (ד' תמוז ה'תשע"ו) בשעה 17:00.
היא הייתה רק בת 13 וחצי במותה.
היא לעולם לא תהיה בת 14.
היא לעולם לא תעלה לכיתה ט'.
היא תישאר ילדה.
לנצח.
אבל לא כמו פיטר פן..
שלהבת, אני מתגעגעת אלייך :( <3
~My favorite songs

-Stray heart

-If Icould tell her

-Fuck you

-Take me to church

-Still breathing

-Boulevard of broken dreams

-American idiot
החלומות/ השאיפות שלי:
•  שהבלוג שלי יהיה פעיל
•  לגור באנגליה
•  שיתגשם חלום לפחות.V
•  לא להיות ילדה דחויהV
•  שיהיו לי 5 לייקים על פוסט.
•  חלומות נורמליים.
•  יהיה אכפת לי מלימודיםV
•  שתהיה לי vBff
•  להיות שחקנית/ סופרת/ י
•  לסיים תיכון
•  לסיים יסודיV
•  עולם ללא הומופוביה.
•  לא לגור בבית של ההורים
•  שלמישהו יהיה אכפת.V
•  שמישהי תאהב אותי.V
•  למצא את עצמי
•  להיות שמחה
•  לעשות 5 5 (יחידות)
•  לאמץ 3 חתולים בשם מגנוס
•  לאמץ חתול שחור בשם ניקו
•  להיות חלק ממשהו
•  לסיים חטיבהV
•  הערכה/ ביטחון עצמי גבוהים יותר
•  לרזות קצת
•  להשיג חברים
•  להשיג רישיון
•  לקבל תפקיד עם טקסט
•  לצלם סרטון
•  להשיג מצלמה
•  להיות אני גם אם זה נגד אמא שלי
•  להרגיש בנח עם המראה שלי
רשימת הקריאה שלי
•  גורלו של אפולו 3
•  גורלו של אפולו 2
•  דמדומים 4
•  גיבורי האולימפוס 5
•  הציור האחרון של....
•  שרלוק הולמס חלק ה׳
•  שרלוק הולמס חלק ב'
•  נפילת הממלכות 5
•  שפע של קתרינות
•  39 רמזים
•  יומני החנונית 6
•  המסעדה שבסוף היקום
•  עלובי החיים
•  אלן טיורינג: האניגמה
•  365 ימים של פלא
•  ההסטוריה של הפילוסופיה...
•  מעריצה/ Fangirl
•  כמה טוב להיות פרח קיר
•  הסיפור שאינו נגמר
•  הכל הכל
•  מסומנת
•  תחרה וצבע
•  Simon Snow
לא רק בלוג
אשמח אם בכל בקשה, שאלה או בעייה תפנו אליי במייל- niki24.bloger@gmail.com

~

חפשו באינסטגרם- @niki24_bloger

~

מצפה לראותכם שם!
<3 ניקי24
משהו שכדאי לדעת עליי~

אני תולעת ספרים וגיקית בנשמתי, אני מברכת את המוזרות ומקללת את הנורמליות.
הספר האהוב עליי הוא הספר ״שרלוק הולמס״.

הסופרת הישראלית האהובה עליי היא ליאת רוטנר, קראתי כמעט את כל הספרים שלה.

ספר שאני לא מוכנה לקרא שוב לעולם-
המשחק של אנדר.
אני מכבדת אנשים שאוהבים את הספר הזה, אבל אני לא מבינה אתכם. הספר נורא מיושן והכתיבה לא עושה לי חשק להמשיך ולקרא.

ספר שלדעתי נורא משעמם אבל בתנאים מסויימים אולי אקרא אותו שוב-
הארי פוטר.
כן, כן, הרי לכם תולעת ספרים שלא אוהבת את הספר הזה.

וזהו לבנתיים, <3 ניקי!
~עודכן בתאריך 13/6/2017~
החתלתולה המושלמת שלי!!

קוראים לה גרייס, היא בת קצת יותר משנה וקיבלתי אותה בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח'.
האחים שלי קוראים לה ״קטוסה״ (חתולה בערבית) וזה נורא מעצבן כי רק אידיוט יקרא לחתולה שלו- ״חתולה״..
אני קוראת לה רוב הזמן ״חתלתולית״ כי זה שם חיבה חמוד כזה..
בהתחלה היא הייתה שורטת ונושכת אבל לא היה אכפת לי, למרות שזה שרף נורא.
בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' היא ילדה שלושה גורים מתוקים שלושתן בנות.
אהבתי את כולם מאוד.
כיום היא עדיין חיה ברחובות, אני לא יודעת מה עם הגורים שלה. אם הם עדיין בחיים גם הם מסתובבים איפשהו. הסיבה שלא יכולנו להחזיק בהם יותר היא מכיוון שנולדה לי אחות שהיא פגה וזה היה סיכון עבורה.
מה דעתכם עליה?
(בתמונה היא בת חודשיים)


-עודכן בתאריך 26/12/2016-