עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג של החיים שלי!
אני ניקי.
הבלוג שלי התחיל בתור יומן אנונימי בו הייתי מספרת על החיים שלי בשמות בדויים.
הבלוג הזה נוצר כשהייתי בכיתה ה' ונמחק הרבה פעמים ונבנה מחדש.
עכשיו אני בכיתה י'.
אני בת 16 וחצי.
השם של הבלוג מבוסס על הספר "הבלוג של החיים שלי", אבל הבלוג עצמו לא דומה לו.
אני לסבית מחוץ לארון כבר מעל לשנתיים.
בעבר ניסיתי להתאבד.
אני דכאונית ולוקחת פריזמה.
משתדלת שלא לחתוך. לא חתכתי מדצמבר 2017.
אני תולעת ספרים.
אני גיקית.
אני ילדת סנטר.
אני חצי קלאץ' אימו.
~
אם אתם רוצים אתם יכולים לקרא עוד עליי בבלוג שלי, תרשמו אם בא לכם ואז תקבלו עדכון במייל בכל פעם שאני מעלה פוסט.
נוסף על כך, לכל שאלה ובקשה אתם יכולים לשלוח מייל- niki24.bloger@gmail.com
אתם מוזמנים גם ללכת לאתר שלי 1384761.site123.me/
~
מקווה שנתראה בבלוג- ניקי/ איימי.


~עודכן לאחרונה בתאריך 23/9/2018~
חברים
anonymousZippersdevilmanThelseIM ALאנונימית
שושוSeaJoySonita.for.amorפמיניסטיתענברmayyanlev
LR SOMEONEתמר נובומינסקיאנו נימיתits just me .נאיהtears
The darkתיאודני מאורDaniellecosmicBFFmy blog,my story
סיסיforever ALONE girlשריתמקוב אביטלמאירוברומינטפושילדת הבלוג
רעות♡.0Rozסטפני גבאי
נושאים
החיים שלי  (30)
איירון וומן  (7)
בית ספר  (6)
דיכאון  (5)
חברות  (5)
מתמטיקה  (5)
תיכון  (5)
הבלוג  (4)
המסע שלי  (4)
התבגרות  (4)
לסבית  (4)
אהבה  (3)
אל תתעלמו ממני  (3)
אמא שלי  (3)
ביסקסואלית  (3)
הומופוביה  (3)
התמרמרות  (3)
ספר החוקים של ניקי- חדש  (3)
שנאה  (3)
אוטיזם  (2)
אן  (2)
אני  (2)
אנימה  (2)
בלבול  (2)
דעה אישית  (2)
החברה הכי טובה  (2)
זוגיות  (2)
חלומות מוזרים  (2)
מגמות  (2)
מחשב נייד  (2)
מחשבות  (2)
נאומים ארוכים  (2)
נטישה  (2)
סרטים  (2)
עזרה  (2)
עצב  (2)
פחד  (2)
פריקה  (2)
שדרות  (2)
שלהבת זל  (2)
תמונות  (2)
DIE  (1)
I HATE ME  (1)
אוטובוס  (1)
איירון-וומן  (1)
אמא  (1)
אמונה  (1)
אנגלית  (1)
אנונימיות  (1)
אני צריכה עזרה  (1)
אנימות  (1)
בגרות  (1)
בדידות  (1)
בוגרת  (1)
ביטחון עצמי  (1)
בלוגים מומלצים  (1)
בקשות  (1)
גיל ההתבגרות  (1)
דברים שלמדתי  (1)
דוקטור הו  (1)
דן ופיל  (1)
דעות אישות  (1)
דעות פוליטיות  (1)
דת  (1)
הבלוג שלי  (1)
הבעיות שלי  (1)
הבעת דעה  (1)
הורים  (1)
החופש הגדול  (1)
החלטה  (1)
החתולים שלי  (1)
הלוויה  (1)
המוזרות שלי  (1)
הקהילה  (1)
התבכיינות  (1)
התלבטויות  (1)
התלוננות  (1)
חברי צאט  (1)
חהט  (1)
חופש  (1)
חלומות  (1)
חתכים  (1)
טארדיס  (1)
כאב  (1)
כתיבה  (1)
לבד  (1)
לימודים  (1)
לסביות  (1)
מאוהבת  (1)
מארוול  (1)
מדעים  (1)
מה אני חושבת על  (1)
מה אני חושבת על..  (1)
מוות  (1)
מחנאים  (1)
מחנאים vs כדורגל  (1)
מעבר  (1)
מצעד הגאווה  (1)
משחקי הפסטיגל XD  (1)
משימות  (1)
משעמםםם  (1)
סבתא שלי  (1)
סדרות  (1)
סיום חטיבה  (1)
סיפורים ארוכים  (1)
סרטונים  (1)
עדכונים  (1)
פאק יט  (1)
פייסבוק  (1)
פרידה  (1)
קטעים מהיומן  (1)
קראש  (1)
רגשות  (1)
רחמים עצמיים  (1)
רצח  (1)
שאלות  (1)
שוביניזם  (1)
שירים  (1)
שקופה  (1)
תודה  (1)
תמונות חמודות  (1)
תעודה  (1)
דירוג הדיכאון שלי

בסולם של 1-10:
1-3: כשאין לי התקף דיכאון.
4-6: רצון לזחול למיטה ולוותר על החלומות והשאיפות שלי.
7- רצון לחתוך.
8- חתכים.
9- רצון להתאבד.
10- התאבדות.


סליחה על התמונה.
My BFF!

אין תחושה יותר נוראית מניתוק של החברה הכי טובה.
אין תחושה יותר נוראית מהידיעה שאחרי סוף שנת הלימודים לא תראי אותה יותר לעולם.
אין תחושה יותר נוראית מאשר ההרגשה המוזרה שאמא שלה שונאת אותך מסיבה לא ברורה.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה כל חברותייך יעלמו ותשארי מוקפת בשונאותייך.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה תהיי כל יום בחדר מלא ב40 בנות ועדיין, כל היום, תרגישי לבד- אפילו יותר לבד ממה שאת עכשיו.
חלל ריק, ריקנות, חוסר, חיסרון, עצב, עצבות, כאב, פחד. כלום.
כל אלו ביטויים של מה שאני מרגישה עכשיו.
פשוט כלום. ריק. מבפנים.
אין תחושה יותר נוראית-
מאשר להיות פשוט-
שקופה.
המסע שלי

אני מתחילה את המסע שלי היום.
בסופו של המסע אני רוצה למצא את עצמי.
לדעת מי אני, מה אני.
אני רוצה להיות שמחה.
אני מקציבה למסע שלי שנה מעכשיו.
ואם צריך אני אתן עוד זמן, אבל אני מקווה שלא אצטרך.
~המסע שלי יסתיים בתאריך 18/7/2017~
בהצלחה לי!:)
המסע שלי 2

היום אני מתחילה פנקס.
פנקס ואיתו דרך חדשה, דרך לשפר את החיים שלי.
בפנקס אני אכתוב נקודות חוזק ונקודות חולשה שלי.
אני צריכה לוודא עם אנשים שמכירים אותי שכל הנקודות הכתובות בפנקס הן נכונות.
ואולי, בתאריך הזה בשנה הבאה,
החיים שלי יהיו שונים.
שמחים יותר:)

~המסע יסתיים בתאריך 12/6/2018~
רשימת הצפיה שלי
•  אנימות:
•  פרי
•  אין לי הרבה חברים
•  השקר שלך באפריל
•  דורארארה עונה 3
•  בלאק באטלר- ספר הקרקס
•  סרטים:
•  סרטי אקסמן
•  ספיידרמן
•  כל סרטי מארוול ~רשימה נפרדת~
•  מלחמת הכוכבים
•  יום אחרי יום
•  טירת הזכוכית
•  סדרות:
•  דוקטור הו עונה 11
•  חברים (אולי)
•  המדריך לרוצח (אולי)
•  גלי
•  אימה אמריקאית
•  המפץ הגדול- עונה 11
סרטי מארוול
•  איירון מן 1- ראיתי
•  איירון מן 2- ראיתי
•  ת'ור 1-
•  קפטן אמריקה 1- ראיתי
•  האלק
•  הנוקמים 1- ראיתי
•  איירון מן 3- ראיתי
•  ת'ור 2- ראיתי
•  קפטן אמריקה 2
•  שומרי הגלקסיה
•  הנוקמים 2
•  אנטמן
•  קפטן אמריקה 3
•  דוקטור סטריינג'- ראיתי
סיכום החודש הראשון ללימודים
23/09/2018 15:30
ניקי
הבלוג שלי, החיים שלי, אני, אנונימיות

עדיין לא עבר חודש אבל אחרי אייקון בטח יהיה לי כבר משהו חדש לכתוב אז תתמודדו.
אז פתחתי אתר -לשם שינוי לא אנונימי- קצת לפני סוף החופש הגדול, אתר שכולם יכולים לראות, אתר שמופיע תחת השם שלי. יש בו כרגע רק פוסט אחד, ההתחלה האופטימית. היות ועבר די הרבה זמן שבו לא כתבתי כלום החלטתי לכתוב סיכום של החודש הראשון ללימודים, ואז התחוור לי שאין לי מה לכתוב. בבלוג האנונימי שלי זה תמיד היה קל, הייתי פשוט פורקת את כל הקשיים שעברו עליי לאחרונה, מתחבאת מאחורי השם האנונימי כדי לא להיות "ילדת צומי", לא להיות ארבל55 (למי שלא יודע על מה אני מדברת שיחפש ארבל55 באינסטגרם אבל הצפייה על אחריותכם בלבד). בבלוג האנונימי שלי קל לי לפרוק ולכתוב שם מה שאני רוצה בלי לפחד, באתר שכל מי שעוקב אחרי האינסטגרם הראשי שלי יכול לראות ואני אמורה להציג בו חזות כביכול מושלמת זה מעט יותר קשה לכתוב סיכום של חודש שלא בדיוק היה מושלם (לא שהוא היה רע, הוא פשוט לא היה משהו מיוחד שאפשר לכתוב עליו). אז היו לי שתי מסקנות; הראשונה היא שאי אפשר להציג את החיים באופן מושלם, באופן שהוא 100% אופטימי. מי שמסוגל משקר או מציג את האמת באופן חלקי, שזה לא ככ שונה מלשקר. והשניה הייתה שאני לא מסוגלת לכתוב על החיים שלי בלי להתחבא מאחורי כינוי אנונימי, ואז נזכרתי שהמסקנה השניה לא נכונה. כבר כתבתי בעבר על המחשבות הכי סודיות שלי במקום שבו כולם יכולים לקרוא בלי להתחבא מאחורי כינוי אנונימי. אוסף בגוגל פלוס שנקרא "אין יותר סודות" שפתחתי בהשראת ידידה שפתחה אוסף בשם "עכשיו תורי לדבר" (אם אני לא טועה בשם) ובו היא סיפרה על האוטיזם שלה, על הקשיים שהוא גורם לה ועל התגובה של אנשים סביבה לאוטיזם שלה. לקחתי השראה מהאומץ שלה והחלטתי לחשוף הכל לשם שינוי, פשוט לספר את כל מה שהפריע לי במשך שנים. ולמען האמת, זה הרגיש טוב פשוט לזרוק את הכל איפשהו, וכמובן שגם התגובות המבינות שהיו למרות שזה כמובן לא בשביל התגובות אלא בשביל עצמי אבל תגובות נחמדות לא מזיקות כמובן.

אז לאחר מחשבה הגעתי לנקודת מחשבה מסוימת- אם ילדים היו מתלוננים באינטרנט ומתנהגים כמו "צומיסטים", או חותכים בשקט, האם אנשים עדיין היו יוצאים עליהם בידיעה שאם הם יפסיקו הם יפגעו בעצמם? בעצם, למה מפריע לאנשים אם יש ילדים באינטרנט כמו ארבל55, שבעצם לא מזיקה לאף אחד חוץ מעצמה? ואם אנשים היו מפסיקים לקלל אותה ולצאת עליה בתגובות, מה אם היא הייתה מפסיקה לפגוע בעצמה אם היו לה רק תגובות תומכות? במצב כזה, האם עדיין אנשים היו מבזבזים אנרגיה מיותרת על לרדת עליה? למה בעצם הם עושים את זה עכשיו?

לאחר המחשבות האלה הגעתי להחלטה מסוימת- החלטתי לראשונה לאזור אומץ ולוותר על האנונימיות בבלוג שלי. החלטתי לתת לאתר הזה יותר משמעות מסתם יומן. החלטתי לכתוב כאן דברים שהייתי רוצה לשתף, בלי לחשוש שאני לא מציגה תמונה מושלמת של המציאות או להפך, משוויצה. לשתף דעות שאף פעם לא הייתה לי הזדמנות להביע מהפחד שלא יסכימו איתי. למי אכפת מהתגובות?

אז אני אעבור לכתוב באתר הלא אנונימי שלי, כי העיצוב שם מתאים יותר לאיך שאני מדמיינת את האתר שלי בעתיד. החלטתי להשאיר את העבר האנונימי, הפחדני שלי בבלוג האנונימי ולהתקדם לעתיד שבו אני לא מפחדת להיות לא מושלמת, עתיד שבו אני שלמה עם עצמי.

אז.. שלום. נולדתי בשם אביה, אני שונאת את השם הזה אבל החלטתי לא להתכחש אליו. בעוד שנה וחצי השם שלי יהיה אמיליה באופן חוקי, מותר לכם לקרוא לי איימי בקיצור. חברים קוראים לי פיקאצ'ו והאמת שאף אחד לא יודע למה, ידידה מפחידה שהכינוי שלה הוא פנדה התחילה לקרוא לי בכל מיני כינויים כשאחד מהם היה פיקאצ'ו, שנאתי את הכינוי אז כמובן שהוא נדבק ובסוף החלטתי לאמץ אותו. כיום אני בת 16 וחצי ואני בכיתה י'. בפעם השניה. לא, אין לי בעיות התנהגות או בעיות בציונים, זו פשוט השתלשלות אירועים מצערת ורצף של בחירות גרועות שעשיתי. נולדתי למשפחה דתיה, למרות זאת אני זוכרת שמעולם לא באמת האמנתי באלוהים, פשוט התנהגתי כמו כולם, מתפללת ומברכת כחלק מהעדר. מאז כיתה ב' בערך, כשעברתי לבית ספר דתי, סבלתי שם מאוד וביקשתי שוב ושוב לעבור לכל מקום אחר, כל מקום שלא יהיה. לפני 9 שנים לא היו בתי ספר יסודיים נוספים בעיר ולכן אמא שלי לא הסכימה לי לעבור לבית ספר חילוני. כשעברתי לחטיבה כביכול הכל היה בסדר ואז זה המצב התחיל להיות גרוע יותר משהיה אי פעם, יום אחרי יום ביקשתי שוב ושוב לעבור לבית ספר אחר, כל מקום אחר, רק לא כאן. אבל שוב, יש בעיר רק תיכון דתי אחד ותיכון חילוני לא היה אופציה מבחינת אמא שלי. בערך בכיתה ח' התחלתי להגיד בקול ולהודות שאני לא מאמינה באלוהים, אתאיסטית. כמובן שזה לא עזר למצב שלי לא עם הבנות ובטח שלא עם המורות. בתחילת אפריל של כיתה ח' יצאתי מהארון, בהתחלה כביסקסואלית ואחר כך הבנתי שאני לסבית. ידעתי שאני נמשכת לבנות כבר בערך בכיתה ו' או ז' אבל לא ידעתי מה זה ואיך להגדיר את זה, פחדתי מהאפשרות הזו שלא ידעתי שקיימת. הייתי קצת הומופובית. כבר בכיתה ו' הרגשתי שונה, לכל הבנות היו קראשים ורק לי לא, אני זוכרת שיום אחד חשבתי לעצמי "חבל שאין לי אפשרות אחרת חוץ מלאהוב בנים", לא ידעתי שקיימת אפשרות כזו והחלטתי לקבל את זה שאין אפשרות כזו ופשוט לנסות להיות כמו כולם. העמדתי פנים שיש לי קראשים על בנים כדי לא להיות שונה, בחרתי את הראשון שראיתי שלא הכרתי עד עכשיו, ניסיתי להעמיד פנים שאני דלוקה על מישהו שהכרתי ולא שנאתי. ניסיתי לרמות גם את עצמי, מילאתי את היומן שלי באותיות חסרות משמעות, ניסיתי לכתוב שירי אהבה שתמיד יצאו לי מזוייפים, צירפתי את השם שלי לשמות משפחה שהגעילו אותי. רק להיות כמו כולם, הרי בסוף אני אתחתן עם גבר, לא? עדיף שאתרגל לרעיון. בתחילת כיתה ז' נכנסתי לראשונה לקבוצת וואטסאפ של תולעי ספרים. אני זוכרת שהם שלחו שם רשימה ארוכה ביותר של הגדרות לכל הנטיות המיניות והמגדרים, קראתי את ההודעה מספר פעמים ועדיין לא הבנתי הכל. הרעיון שיש אפשרות אחרת, אחרי שהתרגלתי שלא, היה חדש ומוזר לי. הייתי הומופובית בהכחשה. בתחילת כיתה ז' הכרתי כמה בנות מהכיתה המקבילה ואני זוכרת שניסיתי לחשוב מה אני חושבת על כל אחת מהן, אני זוכרת שעל אחת מהן חשבתי "אם אחת מאיתנו הייתה בן, בוודאות היה לי קראש עליה." היא הייתה האהבה הראשונה שלי. אהבתי אותה במשך שלוש שנים בערך, והיא ידעה על זה לפניי. היא ניסתה להגיד לי ותמיד הכחשתי "איכ אני לא לסבית" כאמור, הומופובית בסתר. מה שגרם לי לקבל את הנטייה המינית שלי היה ידידה, מאותה קבוצת וואטסאפ של תולעי ספרים,  שיצאה בפניי מהארון וסיפרה לי שיש לה קראש על אותה ילדה שהייתי מאוהבת בה בהכחשה. באותו הרגע חשבתי שאולי אני כן מוכנה לקבל את זה שאני אוהבת בנות, אם היא מוכנה כנראה שזה לא כזה נורא כמו שאני חושבת, אבל גם הקבלה הייתה בהדרגה. הייתי מוכנה להודות שהיו לי רגשות לאותה ילדה מהכיתה המקבילה- אבל בעבר וזה היה רק קראש בקטנה ואני גם אוהבת בנים. כחלק מהניסיון שלי לקבל את עצמי, יצאתי מהארון כביסקסואלית תוך שבוע או פחות מהזמן שבו השלמתי עם זה שאני אוהבת בנות. לילה אחד בין כיתה ח' לט' חלמתי שאני מתנשקת עם בן, התעוררתי וגיליתי שהרעיון דוחה אותי. הבנתי שאני לסבית. התחלתי לבכות. שנאתי את זה. כשיצאתי מהארון כביסקסואלית המצב החברתי הגרוע שהיה לי ממילא לא השתפר, להיות לסבית לחלוטין זה אפילו גרוע יותר. ההנהלה איימה להעיף אותי אם אעלה את הנושא שוב, לא רציתי צרות אז השתדלתי שלא להעלות את הנושא. בכיתה ט' שמועות התפשטו והנושא עלה בניגוד לרצוני, בנות אמרו למורה שהן מפחדות להיות איתי בחדר בטיול השנתי. עד היום אני לא יודעת מה היו בדיוק השמועות אבל הן הספיקו כדי שיזמנו אותי לשיחה עם המחנכת שלי, היועצת, רכזת השכבה, המנהל והפסיכיאטר המחליף. בואו נדבר על זה, אוקי? לא ידעתי שיש פסיכיאטרית בבית הספר ומסתבר שגם יש לה מחליף גם כשהיא בחופשת לידה. עכשיו השאלה היא למה הוא לא היה שם בכיתה ז' כשניסיתי להתאבד, בכיתה ח' כשניסיתי לחתוך אבל הוא כן שם כשאני יוצאת מהארון? המשפט הראשון שהם אמרו לא עזר לי להירגע, "הוא אמנם אבא של אחת התלמידות אבל את חייבת לדעת שהוא מחויב לשמור על סודיות ולא מספר שום דבר לבת שלו." אוקי, לא ידעתי שיש לו בת בבית הספר אבל עכשיו כשאתם אומרים את זה כשאני ממילא לא סומכת על המילה שלכם כמו שאתם לא סומכים על שלי לא בדיוק מרגיעה אותי.. המשפט שהם חזרו עליו לאורך כל הפגישה לא היה חכם יותר, "אנחנו רק רוצים לעזור לך לחזור לדרך הישר". תראו, אם תרצו או לא, אני לא סטרייטית. אני לא מרוצה מהמצב אבל זה לא שאני יכולה לשנות את זה. בסוף כיתה ט' הייתי במצב ככ רע מבחינה נפשית שרציתי להתאבד, ב20 ליוני של 2017 תכננתי לעשות את זה, בסוף החלטתי לתת לחיים עוד הזמנות. החלטתי שאני אעבור לבית ספר אחר, לא משנה מה. אני אפתח התחלה חדשה בתיכון, אשאר בארון אם אצטרך (מה שלא ככ עבד כי מסתבר שאני לא מסוגלת להישאר בארון. לא שאני אמורה להסתיר אותי או להתבייש במי שאני). הבעיה היא שוב- אין תיכונים דתיים בעיר. עד שההורים שלי אישרו לי לעבור לתיכון חילוני היה כבר סוף החופש הגדול, לא היה מקום באף תיכון חוץ אחד שאליו מיהרתי להירשם כי היה האפשרות האחרונה שלי. מה שהם לא סיפרו לי לגבי התיכון הזה הוא שזה לא תיכון רגיל, מאוחר מדי גיליתי שבתיכון הזה נמצאים ילדים שהעיפו אותם מתיכונים אחרים ואף תיכון לא רצה לקבל אותם. במערכת היו חסרים לי המון מקצועות, ככה שלא עשיתי בהם את ה30% לבגרות שאני אמורה לעשות בכיתה י'. בנוסף לכך, בשלב מסויים בתחילת השנה היו כמה תלמידים שעישנו בכיתה בהפסקה, משהו שבוודאות לא היה לו ריח של סיגריות. הריח של מה שזה לא היה גרם לי לכאב ראש נוראי, לא רציתי להיתקל בזה שוב. לא הגעתי לבית ספר במשך חודשיים רצופים ואחר כך כשחזרתי ללכת לבית הספר באופן "קבוע" החסרתי ימים, לא היה שבוע שהגעתי בו במלואו. לא הרגשתי שאני לומדת שם, לא הרגשתי שאני מפיקה תועלת מהמקום, הרגשתי שעדיף לי להישאר בבית מאשר ללכת לשם ולתהות כל בוקר האם אני אתקל בריח הנוראי היום?

מפה לשם, הדבר היחיד שהשגתי מהשנה הזו היה הבגרות בחינוך תעבורתי, כלומר התיאוריה. לכן הייתי מוכרחה לחזור על כיתה י', כשהשנה יש לי פטור מחינוך תעבורתי.

טוב, זה היה ארוך. זה בערך סיפור חיי המקוצר בשנים האחרונות.

והגענו לעכשיו. ביום השני ללימודים אנג'לה נפרדה ממני, היא זקוקה לזמן לעצמה. אנחנו עדיין בקשר ויש סיכוי, ולמען האמת אני מקווה מאוד, שעוד נחזור להיות יחד כשהיא תרצה שוב להיות בזוגיות. באותו היום התחלתי לקחת את רבע כדור הפריזמה שאני אמורה לקחת, בעיקר כדי לשמח אותה. אני לוקחת את הכדור כמעט שלושה שבועות ואם לומר את האמת, הוא אכן משפיע, עם כמה שהוא דוחה. אני מצליחה לחשוב בבהירות מעבר לדיכאון. החרדות נחלשות עד כמעט לא קיימות. אבל מה שמפחיד אותי זה מה שעלול לקרות כשהאפשרות של הכדור תהיה לא זמינה בשבילי, האם אני בעצם תלויה בו עכשיו? האם אני אוכל להסתדר בלעדיו או שאני אהיה אבודה לחלוטין? אני מקווה שלא תהיה לי הזדמנות לבחון את התיאוריה הזו.

החלטתי לצרף תמונה שלי מהיום הראשון ללימודים, שהיא אולי לא התמונה האהובה עליי אבל אני בוחרת לשים אותה בכל זאת כי היא מייצגת התחלה של שנה חדשה והפוסט הזה מייצג התחלה חדשה.

אני מאחלת לכולנו שנדע להשתנות למשהו שאנחנו אוהבים ולקבל את מי שהפכנו להיות, שלא נהיה מושפעים מהחברה ונעשה מה שאנחנו חושבים שיהיה הכי טוב בשבילנו.

בהצלחה לכולנו.

ניקי24 לשעבר, איימי הנוכחית והעתידית.

נ.ב: אם אתם קוראים את הפוסט הזה דרך האתר שלי כנראה אתם קצת מבולבלים כי את הקטע הזה כתבתי במחשבה שאשתף אותו בבלוג האנונימי שלי (אצרף קישור) ורק אז באתר שלי ולכן זה עלול קצת לבלבל את מי שקורא את זה מלכתחילה באתר שלי. אם אתם קוראים את זה בבלוג, אצרף קישור כאן ובאודות לאתר שלי, שאני מקווה להיות בו פעילה יותר ממה שהייתי בבלוג. אני לא רוצה להחשיב את זה כסיום של תקופה, אלא כהתחלה של אחת חדשה, טובה יותר.
אאחל בהצלחה לי ולכולנו, אני גאה בכם מאוד אם הגעתם עד כאן, מקווה לעדכן כאן אחרי אייקון.

איימי.

0 תגובות
אהבת אמת?
10/06/2018 19:06
ניקי
אהבה, זוגיות, פריקה, תיכון, אן

שלום לכם שוב! דבר ראשון אני רוצה להגיד שהמחשב שלי חי שוב! יחי הידד! אבא שלי גם מדבר איתי שוב מסתבר.. כנראה.. אבל זה סיפור לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי, ביום שלישי האחרון הייתי בפנימיה שאני רוצה ללמוד בה בשנה הבאה, כרגע הדבר היחיד שמפריד ביני לבין ללמוד שם הוא אישור מהפסיכיאטרית שאני יכולה להיות במסגרת של פנימיה. אני מפחדת שהיא לא תתן לי אישור כי היא מטומטמת ואוהבת לדפוק אותי. היא תמיד לוקחת את מה שאני אומרת, מערבבת הכל לחלוטין וכותבת את זה על הדפים שנכנסים לתיק שלי. אני לא יודעת מה אנשים שקוראים את זה חושבים עליי אבל אני יכולה להיות בטוחה שהם לא יודעים שום דבר נכון. ודיברתי עם מישהי שנמצאת איתי באיגי (דרך אגב, אני חוזרת השבוע ללכת לאיגי!!! יאייי!!) שגם במעקב פסיכיאטרי אצלה וגם לה היא עושה את זה. באופן טכני, אני יכולה לגרום לפיטורים שלה, היא עושה ההפך מהעבודה שלה ואני לא היחידה שחושבת ככה. היא גם ממש טיפשה אם היא לא תאשר לי להיות בפנימיה כי אני יודעת שהפנימיה תעשה לי טוב. זה מקום שאני כבר מסודרת בו מבחינה חברתית כי אני מכירה אנשים שיהיו איתי בשכבה בשנה הבאה אם אני אלמד שם ויש לי כבר חברים משכבות אחרות, יש לי שם יותר חברים משהיו לי כל החיים כאן.

אני גם מתחילה היום לקחת רבע כדור פריזמה כל ערב ואני מפחדת. מפחדת לא להצליח לקחת את הכדור. מפחדת להיות תלויה בכדור. מפחדת שהוא לא ישפיע. מפחדת מככ הרבה דברים..

עבר כמעט חודש מהפעם האחרונה שהייתי כאן וככ הרבה קרה.. לא הרבה אחרי הפוסט האחרון שלי, אן השיגה לעצמה חברה חדשה, החלטתי להיות ידידה תומכת ולהתרחק. באחת השיחות שלנו היא אמרה שהפעם האחרונה שהיא הרגישה 'אהבת אמת' היה כלפיי קראשית סטרייטית שהייתה לה לפני כמה שנים, (אני מניחה שמשהו בי קצת נשבר אחרי אותה שיחה כי קיוויתי שהיא תרגיש ככה כלפיי בחזרה למרות שאיכשהו ידעתי שלא..) הבנתי מזה שכנראה אפשר להרגיש את ההרגשה הזו יותר מפעם אחת, אם היא הרגישה ככה כלפי סטרייטית שלא יקרה בניהן כלום. החלטתי לנסות להמשיך הלאה. אני אצא מגעילה ושוברת ללבות בסיפור הזה אבל אין לי הצדקה… השגתי לי חברה חדשה, שם בדוי אל. היא מחבבת אותי כבר די הרבה זמן והיא ביקשה כבר די הרבה פעמים האמת וכל פעם אמרתי לא בגלל אן ובסוף החלטתי שלמה לא להגיד לה כן וזהו? אם אן המשיכה הלאה כנראה שגם אני יכולה. אבל איכשהו כמו בסרט, כל מה שקיוויתי אליו התגשם, אחרי שסיפרתי לה שאני ואל ביחד היא אמרה שזה כאב לה לשמוע את זה וכנראה שהיא עדיין מרגישה כלפיי משהו. אחרי שבוע היא שלחה אותי להיפרד מהחברה שלה, אני לא מסכימה לחלוטין שזה היה נכון לשלוח אותי במקום לדבר איתה ישירות אבל אני לא שופטת אותה. אבל בינתיים אני נכנסתי לבעיה, אל הייתה ככ מאושרת מאז שאמרתי לה כן, היא הפסיקה לחתוך והתחילה לחייך. אף פעם לא ראיתי בן אדם ככ מאושר. לא חשבתי בחיים שאני יכולה לגרום לבן אדם כזה אושר.. לא רציתי לשבור אותה.. מצד שני, כמו שכבר ציינתי, אן היא היחידה שהחרדות שלי מדלגות עליה ככה שהיו לי חרדות וסיוטים לגבי אל.. בסופו של דבר נפרדתי מאל, בגלל החרדות. אבל דווקא אחרי שנפרדתי ממנה, הרגשות שלי אליה התגברו והתחרטתי ככ.. אני אדלג על חלקים לא רלוונטים ואגיע לסיכום; אן אומרת שהיא מרגישה אליי רגשות הרבה יותר עמוקים ממה שהיא הרגישה לקראש הסטרייטית ופתאום היא רוצה להיות איתי לנצח. אני מפחדת שזה ישתנה ברגע שאני אגיד כן. אני מפחדת לפגוע באל. אני מפחדת ככ הרבה. אני פשוט רוצה שכל זה יגמר וימצא לעצמו פיתרון בלי שאני אצטרך להחליט…

טוב, אני מניחה שאני צריכה להתמודד עם הבעיות שלי..

אעדכן כשיהיה משהו חדש,

ביי בינתיים, ניקי.

נ.ב- סליחה שזה לא הכי מובן, הייתי צריכה לפרוק את זה כאן ואין לי כח להסביר יותר מידי, מה שכתבתי נתן לי הקלה, אם אני אסביר יותר מזה אני סתם אסבך את עצמי ואעשה לעצמי כאב ראש.


4 תגובות
התבגרות, זוגיות ומה שבניהם.
17/05/2018 13:57
ניקי
התבגרות, אהבה, זוגיות, אן, איירון-וומן

שלום, המון זמן לא הייתי כאן. אני כל הזמן אומרת לעצמי "היום אני אכתוב בבלוג!" ואז לא עושה את זה.. האמת, שבזמן האחרון אני דוחה א זה כל הזמן כי המחשב שלי מת לאחרונה.. עכשיו אני מהמחשב של אבא שלי (שאגב לא מדבר איתי כבר מעל לחודש, אפרט בהמשך) ואני לא ממש אוהבת את הרעיון שאני מתחברת לבלוג מהמחשב שלו ואני גם לא אוהבת לכתוב כשאנשים מסתכלים עליי, למזלי אף אחד לא בבית עכשיו (חוץ מאחותי הצומי אבל היא סגורה בחדר שלה).

האמת שלא ההייתי בבית הספר מיום שני, וגם אז היה יום ספורט אז לא ממש למדתי. מה שמעניין זה שכן היה שיעוטר חינוך בבוקר ועוד מישהו מהכיתה שלי אמר שהנושא (אקטואליה, חדשות, מה קורה בעולם וכולה) לא מעניין אותו. מעניין אותי שאף אחד לא יצא עליו. וקבלו את זה- כולם הסכימו איתו! והמורה לא אמרה מילה  (חוץ מ"חבל מאוד").

בכל מקרה, ביום שלישי הייתי מדוכאת מכדי ללכת לבית ספר (סיפור ארוך, אני כנראה אפרט בהמשך), אתמול הייתי אצל הפסיכיאטרית ולא רציתי אחרכך ללכת לבית ספר והיום פשוט קמתי ב9.

אני גם לא אהיה בבית ספר עד יום שלישי כי אני לא לומדת בשישי וראשון-שני יש חופש שבועות. זה אומר שבוע שלם שלא הייתי בבית ספר. אבל זה לא לחלוטין באשמתי. זה טוב או רע?

אני יושבת מול המחשב ותוהה על מה לכתוב קודם. אני מחליטה להתחיל מהפגישה עם הפסיכיאטרית אתמול. הסכמתי לקחת כדורים, אני לא בטוחה אם אני עושה את זה בשבילי או בשביל האנשים סביבי (כשאני מדוכאת אני לפעמים פורקת את זה על אנשים אחרים ומתחילה לצאת עליהם). רוצים להחזיר אותי לטיפול שבועי אצל פסיכולוגית אבל אני שונאת אותה וגם ככה קשה לי לדבר עם אנשים אז לדבר על הרגשות שלי עם זרה? אני מניחה שאני יכולה לבקש להחליף פסיכולוגית כי אני באמת שונאת את זאת ספציפית יותר מהקודמת כי היא מתנשאת יותר מידי ואין לה באמת כח אפילו לנסות להתמודד איתי ומי בכלל נתן לה להיות פסיכולוגית? אבל גם אם יחליפו לי אותה, תהיה אחת אחרת והיא עדיין תהיה אישה זרה (ורוב הסיכויים מבוגרת מאוד) שאני צריכה לדבר איתה ועוד על איך שאני מרגישה. גם חשבתי על זה שנניח שאני אשתף פעולה עם הטיפול, אני אבכה ככל הנראה. והרבה. ואחרכך אני צריכה ללכת לבית ספר? ומה לגבי השחור בעיניים? זה שורף כשאני בוכה (למרות שדי התרגלתי לזה מרוב שבכיתי בזמן האחרון). אני לא אוותר על השחור בעיניים כי זה משמח אותי וכי אני מרגישה חשופה יותר בלי זה, זה חלק ממי שאני, זו הדרך שלי לבטא את עצמי (אחת מהן) ואני לא מוכנה שהאפשרות הזו תילקח ממני. בנוסף לזה, גם הציעו ללכת לטיפול ביומשהו שזה אומר ששמים אותי מול מחשב שמדמה סיטואציות ומכניס אותי לחרדות בכוונה תוך כדי יש מכשיר שמודד את הדופק והנשימות שלי וזה אמור לעזור לי ללמוד להתגבר על החרדות לבד. אני לא רוצה שיכניסו אותי לחרדות בכוונה, חרדות זה לא כיף וכשיש לי חרדות וסיוטים אני אומרת לעצמי שאני אעשה הכל כדי שזה יפסיק, אז להכנס לחרדות בכוונה?? אומרים שזה יכול לעזור, ואם לא והכל יהיה לחינם? ואם זה רק יחמיר את החרדות? וזה גם אומר כנראה לבכות מלא ואם אני אנסה לפגוע בעצמי שמהלך ההדמיה הזו ככל הנראה יאשפזו אותי ואני יכולה לשכח מללמוד בפנימיה שאני ממש רוצה ללמוד בה בשנה הבאה.

ואם כבר נושא הפנימיה והשנה הבאה, אני כנראה מתכננת לעשות כיתה י מחדש בפנימיה מסויימת שאני רוצה ללמוד בה. אני רוצה למחוק את השנה הזאת, להתחיל הכל מחדש, עד כמה שהשנה הזו הייתה משמעותית בשבילי, רובה הייתה מלאת טעויות. הייתי רוצה להתחיל את זה מחדש והפעם לעשות את זה כמו שצריך. למרות שאני לא מתחרטת על כלום, למדתי מהטעויות האלה, ולמדתי המון, וכנראה שהייתי צריכה לטעות אותן כדי להגיע לאיפה שאני היום.

בקשר למסע שלי, זה לא ממש עובד. אני צריכה כנראה לארגן קבוצה של אנשים דכאונים ונעשה כל יום סבב מהניש (כמו באיגי) עם דבר טוב ורע שקרה היום (או דבר שלישי וחיובי לגבי עצמך) ועוד פרט שהם יספרו על עצמם כדי שנכיר טוב יותר. זו צריכה להיות קבוצה קטנה של נגיד 4 אנשים וככה נשים לב אם מישהו לא ישתתף בסבב ותמיד יהיה מישהו שיזכיר אם לא עשינו סבב היום, זו תהיה קבוצה קטנה ומגובשת, צריך לעשות המון קבוצות כאלו של 4-5 משתתפים כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים להשתתף ולהינות מהדבר הזה.

בקשר לאבא שלי, יום אחד לא הלכתי לבית ספר כי קמתי מאוחר אבל קבעתי באותו יום ללכת לשרונה להצטלם  ידיד אבל אבא שלי לא הסכים לי ללכת כי לא הלכתי לבית ספר באותו יום, אמרתי לו שאני אלך בלי לשאול. הוא אמר שאם אני אלך הוא לא יזמין לי כרטיסים לסרט שהייתי אמורה ללכת לראות למחרת, תכננתי את זה הרבה זמן והחלטתי להבריז לידיד שלי כדי שאבא שלי יזמין לי כרטיסים לסרט. באותו ערב ביקשתי ממנו להזמין והוא לא רצה. היה לנו ויכוח בעקבות זה שהוא לא עומד במילה שלו, הרי הוא אמר שאם אני לא אלך הוא יזמין כרטיסים! בשביל זה ביטלתי! למה הוא גורם לי לבטל שני דברים בגללו? במהלך הויכוח הוא אמר "אני לא רוצה לראות אותך יותר, עופי לי מהבית." וזו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה, האמת היא שהוא אומר את זה בכל ויכוח מאז שדיברתי על זה שאני לא מאמינה באלוהים, כלומר מאז שאני בכיתה ח'. החלטתי שנמאס לי ולמחרת לא חזרתי הביתה. ישנתי אצל אן (שם בדוי לאקסית שהייתה החברה שלי בפוסט הקודם, אולי אני ארחיב על זה אחרכך) וחסמתי אותם כדי שלא יוכלו להתקשר. הפרטים לא רלוונטיים אבל בסוף חזרתי ביום חמישי בלילה (ישנתי אצל אן ביום רביעי אז לא הייתי בבית מרביעי בבוקר כשיצאתי לבית ספר) ומאז אבא שלי לא מדבר איתי. כל המשפחה עושים ממנו מסכן ואומרים שהוא נעלב ושאני צריכה להתנצל, הם לא מוכנים לשמוע את הצד שלי, להבין שבסך הכל עשיתי מה שהוא ביקש ו"עפתי לו מהבית". הם לא מפסיקים להגיד שאני ממררת להורים שלי את החיים ושאני לא מתחשבת וכולה וכולה, מה שהם לא מבינים זה שכל פעם שאומרים לי את זה אני חושבת "אם אני ככ מעיקה על כולם וממררת לאנשים את החיים, לה שאני לא אמות ודי? ככה כולם ישמחו שאין מה שאין את מה שהפריע להם יותר, לא?".

ובקשר לנושא הקבוע שמופיע איכשהו בכל פוסט, אמא שלי. כנראה שהתבגרתי כי שבוע שעבר חזרתי מהסנטר מאוחר בשעתיים ממה שהבטחתי. הרגשתי שאכזבתי את אמא שלי ובכיתי במשך שעה, אני חושבת, בחדר שלי. אני לא יודעת ממתי בכלל אכפת לי לאכזב אנשים, ועוד את אמא שלי.. השבוע לא הלכתי לסנטר כי גם ככה אני מבזבזת המון כסף על נסיעות אז לתל אביב כל שבוע יותר מפעם אחת זה די מוגזם ואני יכולה לוותר על זה בינתיים. אני אלך כנראה בחופש שבועות ואולי אני אלך מידי פעם בקיץ (כי אין הוצאות נסיעות לבית ספר בחופש הגדול ובשנה הבאה אני מתכננת ממילא להיות בפנימיה וגם בשבתות שיוצאים יש הסעה עד לעיר שלי אז פעם בשבועיים אני אבזבז 10 שח על נסיעות (כי ההסעה מהתחנה המרכזית וזה לא כזה קרוב לבית שלי) אז לא יהיה כזה נורא אם אני אבזבז כסף על נסיעות בקיץ). לסיכום, אני ככל הנראה מתבגרת. אני עדיין לא יודעת אם זה טוב או רע.

טוב, אני מניחה שהדבר האחרון שנשאר לי לדבר עליו הוא אן, לא הרבה אחרי המריבה שלי איתה שאחריה בכיתי בבית ספר היה לנו ריב די גדול, היה לה קראש על מישהי אחרת. אותה אחת שבגללה רבנו בפעם הראשונה. זה כאב לי ככ ויצאתי על שתיהן אבל בעיקר על אן ולא חשבתי ככ על הרגשות שלה, רק על זה שחשבתי שהיא שיקרה לי ובאותו רגע חשבתי שאני לא מכירה אותה יותר ולא היה אכפת לי לפגוע בה אבל התברר לי שהיא לא ממש שיקרה והכל היה אי הבנה אחת גדולה ומיהרתי לקפוץ למסקנות. באותו השבוע נפרדנו ובחודשים האחרונים נפרדנו וחזרנו כמה פעמים. השבוע גיליתי שמסתבר שמאז אותו ריב גדול (היו אחרכך עוד כמה ריבים כאלה שיצאתי עליה) אני גורמת לה לחבב אותי פחות ופחות ככל שאני רבה איתה יותר. וזו די הסיבה העיקרית שאני מסכימה לקחת את הכדור, אם אני אהיה פחות מתוסכלת ומדוכאת אני כנראה לא אצא עליה ולא אוציא עליה עצבים ואז היא תחבב אותי כמו קודם והכל יהיה טוב. אני באמת אוהבת אותה כמו שבחיים לא אהבתי קודם, אני יודעת שבדרך כלל אומרים את זה אבל הפעם הזו באמת שונה מכל האחרות. גם כשאהבתי את איירון-וומן עדיין הסתכלתי על בנות אחרות וחשבתי שיהיה נחמד אם תהיה לי חברה, גם כשהייתה לי חברה הייתי צריכה להזכיר לעצמי לא להסתכל על בנות אחרות (רגע, פאק, זה נשמע רע. לא הסתכלתי עליהן בקטע מיני! זה בכלל לא מעניין אותי, הסתכלתי על בנות יפות ולרגע חשבתי לדבר איתן ושכחתי שיש לי חברה), עם אן זה בחיים לא קרה, אפילו פעם אחת. וגם עכשיו, כשאנחנו לא ביחד, לא מעניינות אותי בנות אחרות. אני יודעת שזה אמור לקרות כשבאמת אוהבים מישהו. שלא לדבר על זה שבנות אחרות עושות לי התקפי חרדה (גם החברה שהייתה לי לפניה) והיא אף פעם לא, גם לפני שהתאהבתי בה, אף פעם שום מחשבה עליה לא עשתה לי התקפי חרדה. היא מנצחת את התקפי החרדה שלי, גם כשאני רק מסתובבת לידה, אין חרדות. היא כמו תרופה. אני אוהבת אותה ככ… אני אהיה מוכנה לעשות הכל בשבילה.. הדבר היחיד שאהבתי בסרט יחידת המתאבדים היה הקטע שבו הארלי קווין אומרת לג'וקר שהיא מוכנה למות למענו והוא אמר לה שלמות למען מישהו זהקל, השאלה היא אם היא מוכנה לחיות בשבילו. מאז אני כן הזמן חושבת, למען מי כן הייתי מוכנה לחיות? למענה כן, כי אני מוכנה לעשות הכל בשבילה, הכל בשביל שהיא תהיה מאושרת. (ואני אעשה הכל כדי לדאוג שהיא תהיה מאושרת איתי).

אשתדל לעדכן מה קורה עם זה,

להתראות בעדכון הבא, ניקי.


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 24 25 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שלהבת חיה שוורץ זל

שלהבת חיה שוורץ ז"ל טבעה למוות בשדות ים ביום שישי 8/7/2016 בשעה 18:30.
ההלוויה שלה התקיימה בתאריך 11/7/2016 (ד' תמוז ה'תשע"ו) בשעה 17:00.
היא הייתה רק בת 13 וחצי במותה.
היא לעולם לא תהיה בת 14.
היא לעולם לא תעלה לכיתה ט'.
היא תישאר ילדה.
לנצח.
אבל לא כמו פיטר פן..
שלהבת, אני מתגעגעת אלייך :( <3
~My favorite songs

-Stray heart

-If Icould tell her

-Fuck you

-Take me to church

-Still breathing

-Boulevard of broken dreams

-American idiot
החלומות/ השאיפות שלי:
•  שהבלוג שלי יהיה פעיל
•  לגור באנגליה
•  שיתגשם חלום לפחות.V
•  לא להיות ילדה דחויהV
•  שיהיו לי 5 לייקים על פוסט.
•  חלומות נורמליים.
•  יהיה אכפת לי מלימודיםV
•  שתהיה לי vBff
•  להיות שחקנית/ סופרת/ י
•  לסיים תיכון
•  לסיים יסודיV
•  עולם ללא הומופוביה.
•  לא לגור בבית של ההורים
•  שלמישהו יהיה אכפת.V
•  שמישהי תאהב אותי.V
•  למצא את עצמי
•  להיות שמחה
•  לעשות 5 5 (יחידות)
•  לאמץ 3 חתולים בשם מגנוס
•  לאמץ חתול שחור בשם ניקו
•  להיות חלק ממשהו
•  לסיים חטיבהV
•  הערכה/ ביטחון עצמי גבוהים יותר
•  לרזות קצת
•  להשיג חברים
•  להשיג רישיון
•  לקבל תפקיד עם טקסט
•  לצלם סרטון
•  להשיג מצלמה
•  להיות אני גם אם זה נגד אמא שלי
•  להרגיש בנח עם המראה שלי
רשימת הקריאה שלי
•  גורלו של אפולו 3
•  גורלו של אפולו 2
•  דמדומים 4
•  גיבורי האולימפוס 5
•  הציור האחרון של....
•  שרלוק הולמס חלק ה׳
•  שרלוק הולמס חלק ב'
•  נפילת הממלכות 5
•  שפע של קתרינות
•  39 רמזים
•  יומני החנונית 6
•  המסעדה שבסוף היקום
•  עלובי החיים
•  אלן טיורינג: האניגמה
•  365 ימים של פלא
•  ההסטוריה של הפילוסופיה...
•  מעריצה/ Fangirl
•  כמה טוב להיות פרח קיר
•  הסיפור שאינו נגמר
•  הכל הכל
•  מסומנת
•  תחרה וצבע
•  Simon Snow
לא רק בלוג
אשמח אם בכל בקשה, שאלה או בעייה תפנו אליי במייל- niki24.bloger@gmail.com

~

חפשו באינסטגרם- @niki24_bloger

~

מצפה לראותכם שם!
<3 ניקי24
משהו שכדאי לדעת עליי~

אני תולעת ספרים וגיקית בנשמתי, אני מברכת את המוזרות ומקללת את הנורמליות.
הספר האהוב עליי הוא הספר ״שרלוק הולמס״.

הסופרת הישראלית האהובה עליי היא ליאת רוטנר, קראתי כמעט את כל הספרים שלה.

ספר שאני לא מוכנה לקרא שוב לעולם-
המשחק של אנדר.
אני מכבדת אנשים שאוהבים את הספר הזה, אבל אני לא מבינה אתכם. הספר נורא מיושן והכתיבה לא עושה לי חשק להמשיך ולקרא.

ספר שלדעתי נורא משעמם אבל בתנאים מסויימים אולי אקרא אותו שוב-
הארי פוטר.
כן, כן, הרי לכם תולעת ספרים שלא אוהבת את הספר הזה.

וזהו לבנתיים, <3 ניקי!
~עודכן בתאריך 13/6/2017~
החתלתולה המושלמת שלי!!

קוראים לה גרייס, היא בת קצת יותר משנה וקיבלתי אותה בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח'.
האחים שלי קוראים לה ״קטוסה״ (חתולה בערבית) וזה נורא מעצבן כי רק אידיוט יקרא לחתולה שלו- ״חתולה״..
אני קוראת לה רוב הזמן ״חתלתולית״ כי זה שם חיבה חמוד כזה..
בהתחלה היא הייתה שורטת ונושכת אבל לא היה אכפת לי, למרות שזה שרף נורא.
בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' היא ילדה שלושה גורים מתוקים שלושתן בנות.
אהבתי את כולם מאוד.
כיום היא עדיין חיה ברחובות, אני לא יודעת מה עם הגורים שלה. אם הם עדיין בחיים גם הם מסתובבים איפשהו. הסיבה שלא יכולנו להחזיק בהם יותר היא מכיוון שנולדה לי אחות שהיא פגה וזה היה סיכון עבורה.
מה דעתכם עליה?
(בתמונה היא בת חודשיים)


-עודכן בתאריך 26/12/2016-