עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג של החיים שלי!
אני ניק24.
אני מספרת בבלוג הזה על החיים שלי בשמות בדויים.
הבלוג הזה נוצר כשהייתי בכיתה ה' ונמחק הרבה פעמים ונבנה מחדש.
עכשיו אני בכיתה ט'.
אני בת 15.
השם של הבלוג מבוסס על הספר "הבלוג של החיים שלי", אבל הבלוג עצמו לא דומה לו.
אני לסבית מחוץ לארון.
פעם אחת ניסיתי להתאבד.
אני דכאונית.
אני תולעת ספרים.
אני גיקית.
~
אם אתם רוצים אתם יכולים לקרא עוד עליי בבלוג שלי, תרשמו אם בא לכם ואז תקבלו עדכון במייל בכל פעם שאני מעלה פוסט.
נוסף על כך, לכל שאלה ובקשה אתם יכולים לשלוח מייל- niki24.bloger@gmail.com
~
מקווה שנתראה בבלוג- ניקי24.


~עודכן לאחרונה בתאריך 1/6/2017~
חברים
IM ALאנונימיתשושוLiam GreisonSonita.for.amorפמיניסטית
ענברmayyanlevLR SOMEONEתמר נובומינסקיאנו נימיתits just me .
נאיהtearsThe darkתיאודני מאורDanielle
cosmicBFFmy blog,my storyסיסיforever ALONE girlשריתמקוב אביטלמאירוברומי
נטפושילדת הבלוגרעות♡.0RozARIXXXסטפני גבאי
נושאים
החיים שלי  (26)
איירון וומן  (6)
מתמטיקה  (5)
בית ספר  (4)
הבלוג  (4)
המסע שלי  (4)
חברות  (4)
אל תתעלמו ממני  (3)
ביסקסואלית  (3)
דיכאון  (3)
הומופוביה  (3)
התמרמרות  (3)
לסבית  (3)
ספר החוקים של ניקי- חדש  (3)
אוטיזם  (2)
אנימה  (2)
בלבול  (2)
דעה אישית  (2)
החברה הכי טובה  (2)
התבגרות  (2)
חלומות מוזרים  (2)
מגמות  (2)
מחשב נייד  (2)
מחשבות  (2)
נאומים ארוכים  (2)
סרטים  (2)
עזרה  (2)
עצב  (2)
שדרות  (2)
שלהבת זל  (2)
תמונות  (2)
DIE  (1)
I HATE ME  (1)
אהבה  (1)
אוטובוס  (1)
אמא  (1)
אמא שלי  (1)
אמונה  (1)
אנגלית  (1)
אני  (1)
אני צריכה עזרה  (1)
אנימות  (1)
בגרות  (1)
בוגרת  (1)
בלוגים מומלצים  (1)
בקשות  (1)
גיל ההתבגרות  (1)
דברים שלמדתי  (1)
דוקטור הו  (1)
דעות אישות  (1)
דעות פוליטיות  (1)
דת  (1)
הבעיות שלי  (1)
החופש הגדול  (1)
החלטה  (1)
החתולים שלי  (1)
הלוויה  (1)
המוזרות שלי  (1)
הקהילה  (1)
התבכיינות  (1)
התלבטויות  (1)
חברי צאט  (1)
חופש  (1)
חלומות  (1)
טארדיס  (1)
כאב  (1)
כתיבה  (1)
לבד  (1)
לימודים  (1)
לסביות  (1)
מאוהבת  (1)
מארוול  (1)
מדעים  (1)
מה אני חושבת על  (1)
מה אני חושבת על..  (1)
מחנאים  (1)
מחנאים vs כדורגל  (1)
מעבר  (1)
מצעד הגאווה  (1)
משחקי הפסטיגל XD  (1)
משימות  (1)
משעמםםם  (1)
נטישה  (1)
סדרות  (1)
סיום חטיבה  (1)
סיפורים ארוכים  (1)
סרטונים  (1)
עדכונים  (1)
פייסבוק  (1)
פרידה  (1)
פריקה  (1)
קטעים מהיומן  (1)
רגשות  (1)
רצח  (1)
שאלות  (1)
שוביניזם  (1)
שירים  (1)
שנאה  (1)
שקופה  (1)
תודה  (1)
תיכון  (1)
תמונות חמודות  (1)
תעודה  (1)
My BFF!

אין תחושה יותר נוראית מניתוק של החברה הכי טובה.
אין תחושה יותר נוראית מהידיעה שאחרי סוף שנת הלימודים לא תראי אותה יותר לעולם.
אין תחושה יותר נוראית מאשר ההרגשה המוזרה שאמא שלה שונאת אותך מסיבה לא ברורה.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה כל חברותייך יעלמו ותשארי מוקפת בשונאותייך.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה תהיי כל יום בחדר מלא ב40 בנות ועדיין, כל היום, תרגישי לבד- אפילו יותר לבד ממה שאת עכשיו.
חלל ריק, ריקנות, חוסר, חיסרון, עצב, עצבות, כאב, פחד. כלום.
כל אלו ביטויים של מה שאני מרגישה עכשיו.
פשוט כלום. ריק. מבפנים.
אין תחושה יותר נוראית-
מאשר להיות פשוט-
שקופה.
המסע שלי

אני מתחילה את המסע שלי היום.
בסופו של המסע אני רוצה למצא את עצמי.
לדעת מי אני, מה אני.
אני רוצה להיות שמחה.
אני מקציבה למסע שלי שנה מעכשיו.
ואם צריך אני אתן עוד זמן, אבל אני מקווה שלא אצטרך.
~המסע שלי יסתיים בתאריך 18/7/2017~
בהצלחה לי!:)
המסע שלי 2

היום אני מתחילה פנקס.
פנקס ואיתו דרך חדשה, דרך לשפר את החיים שלי.
בפנקס אני אכתוב נקודות חוזק ונקודות חולשה שלי.
אני צריכה לוודא עם אנשים שמכירים אותי שכל הנקודות הכתובות בפנקס הן נכונות.
ואולי, בתאריך הזה בשנה הבאה,
החיים שלי יהיו שונים.
שמחים יותר:)

~המסע יסתיים בתאריך 12/6/2018~
רשימת הצפיה שלי
•  אנימות:
•  בלאק באטלר עונה 3
•  העיר שממנה נמחקתי
•  השקר שלך באפריל
•  דורארארה עונה 3
•  סרטים:
•  ספיידרמן
•  סרטי אקסמן
•  עץ אדומים תפוס
•  כל סרטי מארוול ~רשימה נפרדת~
•  האשליה 2
•  משחק החיקוי
•  סדרות:
•  המדריך לרוצח
•  אימה אמריקאית
•  המפץ הגדול
•  מפלצות קטנות
•  חברים (אולי)
סרטי מארוול
•  איירון מן 1- ראיתי
•  איירון מן 2- ראיתי
•  ת'ור 1- ראיתי
•  קפטן אמריקה 1- ראיתי
•  האלק
•  הנוקמים 1- ראיתי
•  איירון מן 3- ראיתי
•  ת'ור 2
•  קפטן אמריקה 2
•  שומרי הגלקסיה
•  הנוקמים 2
•  אנטמן
•  קפטן אמריקה 3
•  דוקטור סטריינג'- ראיתי
תודה.
22/06/2017 00:34
ניקי24
איירון וומן, תודה

תודה.

אני רוצה להגיד לך תודה.

תקופה ארוכה שאני רק מציקה לך, לא עוזרת בכלום ורק מכבידה עלייך כנראה ובכל זאת, למרות כל ההצקות שלי, תמיד ענית לי. תמיד עזרת לי. תמיד היית שם כשהייתי צריכה אותך. לא הייתה אפילו פעם אחת שאמרת לי לא, אפילו לא ניסית לחפש תירוצים ולומר שאת לא יכולה כרגע או שאין לך זמן אליי למרות שיכולת לעשות את זה.  היית שם בשבילי בצורה שבה אף אחד לא היה מעולם, הקשבת (יותר נכון, קראת) לי בצורה שאף אחד לא הקשיב מעולם, את אפילו לא יודעת כמה עזרת לי וכמה השפעת עליי רק בזה שהיית שם בשבילי כשהייתי צריכה ולא היה לי אף אחד. אני כותבת "רק" אבל זה ממש לא "רק".

בין כל הדמעות, אלה שהיו בגללך לא היו מעצב.

גרמת לי להרגיש מדהים! ולא רק בגלל שאני אוהבת אותך, בגלל שהיית שם כשהייתי צריכה. את לא מבינה כמה זה מדהים להיות שם עבור מישהו שאין לו אף אחד. פתאום הרגשתי שלמישהו אכפת מהחיים שלי. פתאום הייתה לי סיבה לחיות. והסיבה היא את.

בין לבין גם סיפרת לי דברים על עצמך ועל העבר שלך, את לא יודעת כמה התרגשתי והתלהבתי מההזדמנות להכיר אותך מעט יותר וגיליתי אדם עוד יותר מדהים ממה שחשבתי שאת קודם. אם פעם הייתי אומרת שאני אוהבת אותך למרות שאני יודעת שאת אדם נוראי, היום אני אומרת שאת בכלל לא אדם נוראי, אפילו לא קצת! את אדם מדהים ואני חושבת ככה לא רק כי אני אוהבת אותך. אם פעם הייתי אומרת שאני מודעת לזה שאת לא מושלמת ואפילו רחוקה מזה ועדיין אני אוהבת אותך, היום אני אומרת שאת האדם שהכי קרוב לשלמות. נכון, אין דבר כזה שלמות, אבל את הכי קרוב לזה שאפשר להגיע (רק חסר שתאהבי את גרין דיי ותהיי לגמרי מושלמת. אוקי, סליחה, פוסט רציני.). אני באמת לא אומרת את זה כי "האהבה מעוורת" או משהו בסגנון. באמת שלא.

השיחות איתך עשו לי טוב יותר מכל דבר אחר, במקום לבכות ולרצות לפגוע בעצמי התחלתי לחייך לעצמי עד שכאב לי הפרצוף ואפילו לחשוב מחשבות אופטימיות מידי פעם. היו פעמים שרציתי לפגוע בעצמי ועמדתי לעשות את זה אבל עצרתי בעצמי כי ביקשת ממני לא לעשות את זה.

אני אפילו לא יודעת אם יצא לי להודות לך מרוב שאני אסירת תודה.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאין לי מספיק מילים כדי לבטא את עצמי בכתב, אז אני אסתפק במילה אחת שאני מקווה שמביעה מספיק כמה השיחות איתך חשובות לי וכמה את חשובה לי.

תודה.

פשוט תודה לך. על זה שהיית שם, על זה שסיפרת, על זה שהקשבת.

תודה על הכל.


0 תגובות
החיים שלי בחודשים האחרונים
21/06/2017 22:04
ניקי24
החיים שלי, אמא, תיכון, שקופה, מעבר

אני רוצה לספר קצת על החיים שלי בחודשים האחרונים, בזמן שנעלמתי מהבלוג. אני רוצה לדבר על כל הדברים שלא דיברתי עליהם, כל הדברים ששמרתי אצלי ולא רציתי לכתוב כאן. אני רוצה לכתוב על כל הדברים שלא כתבתי כאן כי ידעתי שאמא שלי קוראת את הבלוג הזה, אבל עכשיו היא יודעת . לפחות את הרוב. אם אני לא אחזור לכתוב כאן אחרי הפוסט הזה, אולי זה בגללה.

אני מזהירה, הפוסט הזה מכיל תוכן שכנראה לא מתאים עבור חלק מהקוראים.

 

אני אתחיל את הסיפור שלי מהיום של אייקון, היום שבו פגשתי אותה בפעם הראשונה. דיברנו לפני כן דרך האינטרנט, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ואחרי לא הרבה זמן גם אני התאהבתי בה.

רק אני ידעתי שאני לא אוהבת רק אותה, תמיד הייתה גם מישהי אחרת שניסיתי להדחיק ולהפסיק לאהוב ובחלק מהזמן זה אפילו הצליח.

יום לפני אייקון (הכוונה ליום השני מתוך השלושה, אם אני זוכרת נכון.) הפכנו לזוג. אני ביקשתי ממנה. אני יודעת, אני טיפשה. אני יודעת, אני מטומטמת.

בין אייקון לעולמות היו פעמיים שהיא ישנה אצלי בבית. בפעם הראשונה היו לי גורי חתולים בחדר ולכן הדלת הייתה חייבת להישאר סגורה. שתינו ישבנו בחדר שלי עם המחשב שלי, ראינו סרטונים אקראיים ביוטיוב ואני ונשענתי על הכתף שלה. שמענו את השיר 'GIRLS LIKE GIRLS' ואז זה קרה, הנשיקה הראשונה שלי. באותו הרגע רציתי את זה, באותו הרגע זה היה מדהים.

חכי אמא, אני אפנה אלייך בסוף, אני רוצה להמשיך את הסיפור שלי באופן רציף. אני אספר על החלקים שאת יודעת, את יכולה לקרא איך הרגשתי אם זה מעניין אותך, את יכולה פשוט לדלג לסוף ישר לקטע שממוען אלייך.

בפעם השניה שהיא הייתה אצלי היה כמובן הסיפור ההוא כשהבאתי אותה לכיתה שלי וכמעט העיפו אותי מבית הספר וכולה… כבר כתבתי על זה פעם ולכן אני מדלגת על הקטע הזה. אני רק מציינת שאחרי שהסתבכתי עם הנהלת בית הספר שלי נפרדתי מהחברה שלי. נפרדתי ממנה ממספר סיבות שאצייןכעת בפעם הראשונה שבמלואן;

  1. הסתבכתי יותר מידי עם הקטע של חברה- לא חברה והייתי צריכה לשקר (כדי להגן על עצמי, שלא יעיפו אותי וכדי שאמא שלי לא תחנוק אותי).

  2. הגעתי למסקנה שאולי לא נכון לי חברה כרגע, אולי אני פשוט קטנה מידי לזה.

  3. כבר לא אהבתי אותה כמו שאהבתי לפני כן, עדיין אהבתי, אבל פחות מקודם.

  4. בפעם השניה שהיא הייתה אצלי והתנשקנו, פיזית נישקתי אותה אבל ביני לבין עצמי אני יודעת שבראש שלי בעצם חשבתי על מישהי אחרת. הרגשתי שזה לא הוגן כלפי החברה שלי, למרות שלא אמרתי לה על זה מעולם. באותו זמן לא רציתי לשבור אותה, היום אני לא מדברת איתה. לאלה שעוד לא נחשו אז… כן, חשבתי על איירון וומן.

ואלה הסיבות שאני זוכרת כרגע לעובדה שנפרדתי מהחברה לשעבר שלי.

מהנקודה הזו יש סיפורים שכבר סיפרתי עד היום של עולמות, 12 באפריל 2017.

היום התחיל די נחמד והוא השתפר מרגע לרגע. פגשתי באותו היום המון אנשים שרציתי לפגוש, כאלה שלא פגשתי הרבה זמן וכאלה שלא פגשתי מעולם.

אמנם לא ידעתי את זה באותו הרגע, אבל השניה שבה הכל התחיל להידרדר היא השניה שבה פגשתי את האקסית שלי, אותה אחת שדיברתי עליה קודם. גררתי אותה איתי לפגוש אנשים, הסתובבנו בכל האזור עשרות פעמיים עד שהרגליים שלנו כאבו והחלטנו לנוח קצת בדשא. באותו היום לבשתי חצאית ללא מכנסיים מתחתיה, מהסיבה שאני רגילה להיות עם מכנסיים מתחת לחצאית לא ממש שמתי לב לצורה שבה אני יושבת שכנראה הייתה ממש לא בסדר בהתאם ללבוש שלי. ישבתי בצורה שבה מהמקום שהיא ישבה בו היא יכלה לראות את כל מה שלא הייתי רוצה שהיא תראה. זו הייתה כבר הטעות השניה שלי באותו היום. הטעות הראשונה שלי הייתה בכלל להסכים להפגש ולהסתובב איתה. אחרי שקלטתי לאן היא מסתכלת, איך אני יושבת ושאני לא לובשת מכנסיים החלטתי שאני קמה וממשיכה לחפש אנשים לפגוש. היא כמובן באה איתי. במשך כל ההליכה היא התלוננה שאני חייבת לה חיבוק שכנראה הבטחתי לה בזמן שאני אמרתי שאני לא מחבקת אנשים ואני חושבת שהייתי די ברורה בעניין שאני לא רוצה לחבק אותה. אחרי שהסתובבנו די הרבה היא התחילה להתלונן, היא ביקשה שנחזור לדשא ושאני אשב איך שישבתי קודם, זו אמירה מטרידה בפני עצמה, אני מניחה שאני לא צריכה אפילו לפרט למה האמירה הזו מטרידה. היא אמרה שהיא רוצה לקחת אותי למקומות חשוכים שאין בהם אנשים לאנוס אותי על ספסל. בשלב הזה כבר רציתי לברוח לה, אבל היו ככ הרבה אנשים מסביב ולא יכולתי פשוט לרוץ משם, היא גבוהה יותר והצעדים שלה גדולים יותר- היא הייתה משיגה אותי- ולא היה לי שום תירוץ להתחמק.

ניסיתי לנסות את התירוץ היחיד שהיה לי והלכתי למישהי מהשכבה שלי, דיברנו איתה קצת ואז היא התחילה לדבר על איירון וומן ועל כמה שהיא חמודה בשיער פזור… בשלב הזה היה לי תירוץ ופשוט ברחתי משם לשלוש בנות שאני מכירה ואמרתי להן במפורש להחביא אותי מהאקסית שלי אבל הן התעלמו ממני ובסופו של דבר, האקסית שלי מצאה אותי שוב. בשלב כלשהו כנראה נמאס לה מזה שאני מחפשת אנשים והיא גררה אותי למקום אמנם לא חשוך אבל בלי אנשים, היא הכריחה אותי לשבת על ספסל ופשוט נגעה בי כאילו אני שייכת לה. קפאתי. היה לי בראש רק דבר אחד והוא שאני חייבת להתרחק משם, ממנה, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. בכל פעם שניסיתי לקום מהספסל היא משכה ביד שלי והושיבה אותי ליידה, היד שלי הייתה אדומה כשניצלתי רגע שבו היא לא תפסה ביד שלי וברחתי משם בריצה.

הגעתי שוב לאותה ילדה מהשכבה שלי וניסיתי לרמוז לה שאני מתחמקת מהילדה הגבוהה שהייתה איתי קודם ושתעזור לי לברוח ממנה אבל היא לא ממש הקשיבה לי. היא הייתה עם ידיד שלה והם היו עסוקים בלהציק אחד לשניה. אחרי שהיא ברחה משם מצאתי שלוש בנות שאני מכירה וישבתי איתן כשהתחיל לרדת גשם (ממתי יש גשם בפסח? זה לא אמור לקרות). הסתובבתי עם הבנות האלה עד שהגיעה השעה שבה הייתי צריכה ללכת (בשלב הזה כבר ממש רציתי ללכת ולא אכפת לי שלא פגשתי המון אנשים שרציתי לפגוש). הלכתי להיפרד ממוריה (שם בדוי שהשתמשתי בו בבלוג לאחרונה) שהסתובבתי איתה בבוקר של אותו היום ובזווית העין קלטתי את האקסית שלי שנמצאת שם והרגשתי צורך לברוח משם כמה שיותר מהר, לא ידעתי עדיין בדיוק למה אני רוצה להתרחק, רק ידעתי שאני רוצה לברוח משם. בדרך לתחנת הרכבת כל הגוף שלי רעד, היה לי קר ולא היה אכפת לי מזה או מהעובדה שיורד עליי גשם. רציתי לבכות ובו זמנית לא הרגשתי כלום. פשוט הרגשתי כלום כזה בתוכי שמאחוריו יש פחד שהיא תמצא אותי שוב ותגרור אותי לאיזה סמטה חשוכה ותעשה לי שם השד יודע מה… ניסיתי להדחיק את המחשבות והרגשות האלו בדאגות להספיק לרכבת הקרובה ולא לחכות חצי שעה לבאה אחריה.

כשהייתי ברכבת האקסית שלי שלחה לי הודעה באינסטגרם או יותר נכון- המון הודעות, לא ממש הבנתי עדיין מה קרה ורציתי לגרום לה להספיק לשלוח הודעות אז עניתי לה.

היא שאלה למה לא אמרתי לה שלום כשהלכתי, אמרתי לה שלא ראיתי אותה. שיקרתי.

אני לא זוכרת את מהלך השיחה אבל היא כנראה יצאה מנקודת הנחה שמה שהיא עשתה היה בסדר גמור ושאנחנו נמשיך בדרך הזו.

כשהגעתי הבייתה ונכנסתי לחדר שלי, היה לי מעט זמן לחשוב עם עצמי. חשבתי על איך שהיה הכנס, על אנשים שהתאכזבו לפגוש אותי כשציפו למישהי אחרת ואפילו לא ניסו להסתיר את האכזבה שלהם, חשבתי על העובדה שלא קניתי כלום כי פחדתי שלא ישאר לי כסף לרכבת ועל כמה עצבן אותי זה שמצאתי עוד 50₪ כשחזרתי הבייתה… וחשבתי על האקסית שלי, המשפטים המטרידים שהיא אמרה צפו ועלו וגם המגע שלה בגוף שלי עלה וניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם ואיך זה גרם לי להרגיש. זה גרם לי להרגיש כאילו הגוף שלי לא שייך לי. הגוף שלי שייך לה? לאנשים אחרים? ברגע שאני במערכת יחסים עם מישהי אני מעניקה לה יכולת לגעת בגוף שלי שלא מסתיימת כאשר מסתיימת מערכת היחסים? היא בכלל אהבה אותי או את הגוף שלי? אם היא אהבה אותי, היא לא הייתה אמורה לבקש רשות? איך אני יכולה לדעת אם אדם כלשהי רוצה רק את הגוף שלי?

אלו מחשבות שעלו לי ואף אחד לא הכין אותי לרגע שבו הכתה בי ההבנה על מה שבעצם קרה. אני הוטרדתי מינית. אלו שלוש מילים כאלה קטנות אבל יש להן כוח עצום וכואב שאי אפשר אפילו לתאר.

לא יכולתי להתמודד עם זה לבד, הייתי צריכה לדבר עם מישהו. אבל עם מי?

ניסיתי למשוך תשומת לב משלושת החברים היחידים שהיו לי אז.

אחת התעלמה לחלוטין, מוריה (שכבר דיברתי עליה) זלזלה בי ואמרה ״תתגברי על זה.״ בכל פעם שדיברתי על הנושא. היה אחד שרק שאל שאלות ובגלל שהוא בן לא הרגשתי בנוח לפרט יותר מידי בעניין, כשכן עשיתי את זה הוא פשוט זלזל גם הוא.

מסיבות כאלה ואחרות, האנשים האלה כבר לא חברים שלי. אני חסרת חברים, הידד.

היה רק אדם אחד במשך כל התקופה הזו שהיה לצידי ותמך בי, רק אדם אחד שהסכים לשמוע לא משנה כמה חפרתי והצקתי לו. אבל אני רוצה להקדיש לנושא פוסט שלם ולכן אני לא ארחיב בנושא כאן.

אחרי אותו היום לא הצלחתי לישון בלילה. הייתי מגיעה לכיתה עייפה ונרדמת בתפילה. לפני זה לא הייתי מסוגלת בכלל לישון בכיתה ולא מבינה את אלה שמצליחים להירדם בשיעור.

לפעמים אני נרדמת ומתעוררת כל שעה כשממש חם לי (אפילו אם המאוורר דולק), כשאני על סף דמעות, קושי בנשימה, גוף כולו רועד והרגשה שאני נחנקת. דיברתי על זה עם מישהי והיא אמרה שיש לה את זה גם ושאלה התקפי חרדה. אוקי, יש לזה שם. אבל מה הלאה? לא עלול להיות מסוכן לא לספר לאף אחד על התקפי חרדה? מה אם פעם אחת באמת אחנק? אין לי סיוטים בלילות שאני מתעוררת, אני פשוט מתעוררת. לפעמים אני חולמת שאני מדברת על זה עם אנשים ואז יש לי התקף חרדה או שיש לי התקף חרדה בזמן לא מתאים ואז אני מתעוררת ומגלה שבאמת יש לי התקף חרדה.

בדרך כלל כשיש לי התקף חרדה אני שותה מים כדי לנסות לקרר את עצמי, יוצאת החוצה כדי שלא אחנק, מתבודדת למקרה שלא אוכל להחזיק את עצמי ואתחיל לבכות ומנסה לנשום כרגיל.

אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר, שדבר כזה יקרה שוב או שיהיה לי התקף חרדה באמצע שיעור. באמצע שיעור לא יהיה לי תירוץ לצאת החוצה ואני פשוט אחנק שם.

אני מפחדת מהחושך (היא רצתה לקחת אותי למקומות חשוכים), אני מפחדת מלהיות עם אדם אחד בלבד באותו חדר (היא רצתה לקחת אותי למקומו בלי אנשים), אני מפחדת ממעליות (מה אם פתאום יעלה עוד מישהו…?) ואני מפחדת מהרבה דברים נוספים.

כל מגע הכי קטן, גורם לי לקפוץ. נגיעה בכתף שלי שלא נאמר לי עליה מראש ואני קופצת לגובה 7 מטר (אולי כדאי לי לנסות את זה בבגרות ספורט אם יש בכלל סעיף של קפיצה לגובה), כשאנשים מנסים לחבק אותי הקול שלי נעשה צפצפני שאני צועקת ״בלי חיבוקים! בלי חיבוקים!״ ואני מתכווצת במקום. אני מפחדת שאני אתחיל להכות אנשים שיחבקו אותי בהפתעה.

ביום האחרון ללימודים באה אליי מישהי וחיבקה אותי בהפתעה. צעקתי, התכווצתי והרחקתי ואחרי שניסיתי להתלונן עם מילים לא ברורות וקול צפצפני ואפילו מישהי שלא יודעת על התקפי החרדה שלי שאלה אותי למה אני בסטרס פשוט ברחתי משם. הרגשתי רע, היה לי התקף חרדה יותר גרוע מהרגיל ורציתי לפגוע בעצמי. לא באופן משמעותי, רק כמה שריטות ביד שנעלמות תוך 5 דקות.

אמרת שאת לא רוצה שאני אעבור לפנימיה כי שם אני אפגע בעצמי ולא יהיה מי יראה את זה, אבל מה זה משנה? גם אם אני פוגעת בעצמי כאן את לא שמה לב.

אני "מצטערת" לבשר לך אמא שאני כנראה לא הילדה שרצית שאני אהיה. לא נורא, יש לך עוד שתיים לנסות להרוס את החיים שלהן. יש לך גם עוד שני בנים לעשות להם שטיפות מוח. אני לא מאמינה באלוהים. אני לא שומרת נגיעה. אני לסבית, אני אוהבת בנות. הנשיקה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בגיל 14 וחצי וזו הייתה בחורה.  אני פשוט לא הילדה שרצית שאני אהיה. את לא צריכה להסתיר את זה, אני יודעת שאת לא אוהבת את מה שיצא ממני. מה לעשות? לימדו אותי לא להשתנות בשביל אף אחד.

את טוענת שאכפת לך ממני, שאת רוצה בטובתי, נתתי לך הזדמנות להוכיח את זה, ביקשתי ממך לעבור לבית ספר אחר. אני רוצה התחלה חדשה, דף חדש, מקום שאף אחד לא מכיר אותי, מקום שאוכל לברוא את עצמי מחדש. וגם אולי להתרחק קצת מאיירון וומן, אולי אני אפילו אפסיק לאהוב אותה. הבעיה שלך הייתה שאין בתי ספר דתיים אחרים באזור. לי אין בעיה כמובן עם בית ספר חילוני, הרי אני אתאיסטית, אבל את החלטת שאת רוצה להחזיר אותי לדת. את פשוט לא מבינה שאי אפשר להכריח בן אדם בלי טיפת אמונה להאמין. האם חשבת שאולי מה שטוב בשבילך ומה שטוב בשבילי זו לא אותה דרך? אולי תביני שבעצם אין ממש הבדל בין בתי ספר חילונים לדתיים? אני מבינה שעדיין תכריחי אותי ללבוש חצאית שעוברת את הברך וחולצה עם שרוולים שמכסים את המרפק ועדיין לאכול כשר ולשמר שבת ואין לי בעיה עם זה. מעניין אם את לוקחת בחשבון את הסבל שלי בבית הספר הנוכחי.

אני לא קיימת שם, את יודעת?

יש משה שלא סיפרתי לך בנוגע לבית הספר הנוכחי שלי.

היום האחרון ללימודים היה ביום שלישי, ביום שני הייתי חולה ונשארתי בבית. מסתבר שבאותו היום המורה ביקשה מבנות לכתוב פתקים בעילום שם לבנות אחרות. השלמת משפטים כמו "אני אוהבת בך ש…", "נפגעתי ממך כש…", "אני מאחלת לך…" ואני לא יודעת מה עוד כי לא הייתי בבית הספר באותו היום.

ביום שלישי בנות מהבוקר התחרפנו לגלות מה יש במעטפה שלהן וחיפשנו בטירוף את הבנות שנפגעו מהן. כשראיתי איך כולן התחרפנו בגלל המעטפות, פחדתי לחשוב מה אני אגלה במעטפה שלי, אני יודעת שיש בנות שלא מחבבות אותי ותהיתי אם אני אפשר לקבל פתקים מרושעים במעטפות האלה. לא ידעתי אפילו אם אני רוצה לפתוח את המעטפה שלי. הלוואי ולא הייתי פותחת אותה. שני פתקים איחלו לי חופשה מהנה ופתק אחד איחל לי אושר והצלחה בכל מה שאני אעשה. איך יכולתי שלא לבכות מפתקים כאלה אישיים וייחודיים? הייתי מעדיפה לקבל פתק ממישהי שנפגעה ממני, הייתי מעדיפה לקבל פתק מרושע אפילו. מה שהבנתי מהפתקים האלה הוא שלא הייתה אף אחת שתכתוב לי "אני אוהבת בך ש…" אולי אין דברים לאהוב בי? אולי אף אחת לא אוהבת אותי? אבל במשך שנה שלמה לא פגעתי באף אחת? אני לא מלאך, זה לא הגיוני לא לפגוע בטעות באנשים שרואים בכל יום במשך 10 חודשים במשך רוב שעות היום. המסקנה שלי מהפתקים האלה הייתה שאני פשוט לא הייתי קיימת השנה. לא היה משהו שיוכיח שהייתי קיימת במשך השנה הזו. שום דבר שיוכיח שבאמת הייתי שם, באמת יצרתי קשרים חברתיים, אפילו קשרים כלשהם. פשוט לא הייתי קיימת. או שאולי לא הייתי חשובה מספיק בשביל שיכתבו לי שהייתי קיימת? שהייתי חשובה בעיני מישהי אחת לפחות? מה מהאפשרויות גרועה יותר? הפתקים האלו נכתבו כאילו הכריחו את הכותבת לכתוב את הפתקים האלו או כאילו אותה אחת כתבה את אותו הפתק לכולם. באמצע תחנת האוטובוס פשוט בכיתי כשראיתי שאלו כל הפתקים שאני אקבל וכשהתחילו להזדחל לראשי המחשבות האלו. אני ראיתי שבנות מהכיתה שלי ראו שאני בוכה, הן הסתכלו לי בעיניים ואז פשוט הסתכלו לכיוון אחר. לאף אחד לא היה אכפת.

המחשבות האלו הובילו לעוד מחשבות, אם אני לא קיימת בכל מקרה אז מה אם אני באמת לא אהיה קיימת? אם אני שקופה כל החיים שלי מה יקרה אם אני באמת אעלם? אף אחד לא ישים לב לזה ממילא. אם אני לא קיימת מבחינת אף אחד, מה אם אני פשוט אפסיק את הקיום של עצמי? לאף אחד ממילא לא יהיה אכפת.

אלה לא "בסך הכל פתקים", זו מי שהייתי השנה. במקרה שלי, מי שלא הייתי…

אמא, את בחיים לא תאמיני לי אם אגיד לך את שם הילדה שבגללה אני לא אתאבד לעולם. אם פעם זו הייתה ההבטחה לשלהבת שמנעה ממני מלעשות את זה אז הפעם יש לי הבטחה חדשה וחזקה יותר.

אמא, המקום הזה הביא אותי ליותר מפעם אחת שחשבתי לסיים את החיים שלי ופעם אחת שניסיתי לעשות את זה בפועל. את באמת חושבת שהמקום הזה טוב בשבילי?

אני יודעת שיש עוד 3 שנים לפני שאני מסיימת את התיכון אבל אני צריכה את ההזדמנות הזו, את הדף החדש הזה. אני לא אשרוד עוד שלוש שנים באותה הנקודה.

את שואלת אותי מה אני חושבת שישתנה אם אני אעבור למקום חדש, אני אוכל לברוא את עצמי מחדש. אני אוכל לחזור בחזרה לארון. כן, זה אחד הדברים שאני רוצה יותר מכל במעבר למקום חדש שאף אחד לא מכיר אותי. סוף לשמועות, למבטים הנגעלים ולהערות בוטות באמצע בית הספר. שמת לב בכלל שהורדתי מהיד את צמיד הגאווה שלי? אני מניחה שלא, את לא ממש שמה לב למה שקורה איתי.

מה עוד ישתנה אם אעבור? לכל אדם בעולם יש את ה"קטע" שלו. יש את זו עם התלתלים, יש את החנונית, זו שרוצה להיות שחקנית, זו שאוהבת מטוסים, התמניה בהגזמה, האשכנזיה בהגזמה וכולה…

יש לי חודשיים למצא לי את ה"קטע" שלי. אני יכולה להיות זו שאוהבת לכתוב, זו שלוקחת איתה לכל מקום כלי כתיבה ומשהו לכתוב עליו. אני יכולה להיות תולעת הספרים שתמיד מביאה איתה ספר למרות שכנראה לא יהיה לה זמן לקרא, זו שמסוגלת לקרא תוך כדי הליכה או ירידה במדרגות. אני יכולה להיות ה"דתייה" שלא מאמינה באלוהים. אני יכולה גם להיות הגיקית הפאנגירל הנחמדה או מה שלא יהיה. כן זאת  אני גם היום אבל אף אחד פשוט לא יודע את זה, אף אחד לא באמת מכיר אותי. הקטע הוא שבמקום חדש אני יכולה להיות הכל, לבחור מה אנשים ידעו או לא ידעו עליי. אני יכולה לקחת את כל הטעויות מכל השנים שעברו ולשים אותן בתקייה (דמיונית כמובן), לדעת לא לעשות אותן שוב.

אמא, שמת לב כמה ירדו הציונים שלי במחצית השניה? אפילו בלשון, המקצוע שאני הכי טובה בו?

אני לא מרוכזת במבחנים. מהסיבה שפשוט רע לי. רע לי בגלל הנטייה המינית שלי. במקום חדש אני אוכל לחזור לארון, להחביא אותה, להכחיש אותה. אם יהיה לי מזל, אולי אפילו אצליח לשנות אותה.

אני חולמת על זה בלילה לא יהיו יותר הערות בוטות ושאלות חסרות טקט, אני אוכל להעמיד פנים שאני מדברת על בנים "חתיכים" (איכס אבל אוקי) עם הבנות ובו זמנית לשחק כדורגל עם הבנים (וככה אני אוכל להתחבר עם כולם^^).

אמא, את יודעת שאני מעדיפה יותר חברה של בנים? פשוט קל יותר להתחבר איתם, הם לא מסובכים מידי ולא צריך להתאמץ יותר מידי להבין אותם. אם בן עצבני על מישהו הוא פשוט יבוא ויגיד לו. בנות הרבה יותר מסובכות. יש לי המון יתרונות שכנראה ישכנעו אותך לתת לי לעבור, אם רק תתני לי לדבר בזמן שתקשיבי. אני זקוקה לנטו הקשבה, לא משהו שאת עושה תוך כדי שטיפת כלים או משחק בקנדי קראש. אני יודעת שזה יהיה קשה לעבור לשם, אבל שום דבר לא קל בחיים.

אמא, ביקשת ממני לשתף אותך אבל אי אפשר לשתף כשאין מי שיקשיב.


2 תגובות
יותר מידי עבודות חופש
19/06/2017 23:01
ניקי24
חופש, סיום חטיבה, מתמטיקה, אנגלית, בגרות

כבר הרבה זמן שלא כתבתי נקודות חוזק וחולשה בעצמי. אפשר לומר שאחרי שלושה ימים כבר לא היה לי מה לכתוב, זה לא שהתייאשתי מלכתוב. הפנקס תמיד נמצא לי בראש. פשוט… אין לי רעיונות לנקודות שאני יכולה לכתוב בו.

מה? זהו? יש לי שלוש נקודות חוזק בלבד?

מצד שני, גם נקודות חולשה לא היו לי לכתוב.

כשהיה לי מה לכתוב, שכחתי. זה אומר שיש עוד מזה ועוד מזה.

שכחתי לציין בפוסט הקודם (לא כולל קטע הכתיבה) שכדי לעלות ל5 יחידות באנגלית אני אצטרך לעשות שתי עבודות קיץ- זו של הקבצה ב' וזו של הקבצה א'. נוסף כמובן על עבודת החופש במתמטיקה עבת הכרס שאני -מסתבר- חייבת להגיש יוצא שאני לא אספיק לעשות כלום כמו בשנה שעברה.

ההבדל הוא שהשנה העבודה באנגלית היא בראש סדר בעדיפויות. את העבודה של הקבצה א' אני חייבת לעשות בכל שבוע ולדווח (באנגלית כמובן) על התקדמות למורה באמצעות מייל. אני רואה איך קורה שבסוף השבוע אני נזכרת ששכחתי לעשות עבודה השבוע/ שכחתי לדווח על העבודה שעשיתי.

אני צופה את המצב שלי בסוף החופש- עבודת חופש באנגלית 5 יחידות, עשיתי הכל.

עבודת חופש באנגלית 4 יחידות, עשיתי חלקית.

עבודת חופש במתמטיקה- תרגיל אחד פתור.

היום גססתי לי בבית מהסיבה שאני לא מרגישה טוב, היו כמה ימים השנה שלא הרגשתי טוב והלכתי בכל זאת כי החלטתי שזה לא גרוע מספיק כדי שאני אשאר בבית (איזה בן אדם אחראי אני. כמעט כמו אדם מבוגר.) אבל היום בבוקר היה יותר גרוע והקאתי את הנשמה שאין לי (המון מידע מיותר שאף אחד לא רוצה/ צריך).

אתמול היה לי יום מאוד ארוך, מבית הספר הבייתה למעט זמן ואז לצאת שוב לכיוון בית הספר להתנדבות האחרונה שלי ומשם לחזור הבייתה למעט זמן נוסף ומשם ללכת לערב כיתה. חזרתי הבייתה באופן סופי רק אחרי 10 בלילה. אכלתי מעט מאוד אתמול ומה שאכלתי הקאתי היום בבוקר, היום לא אכלתי בכלל.

אני חושדת שאני מפתחת רגישות ללקטוז, בזמן האחרון כל דבר חלבי שאכלתי עשה לי רע.

מצד שני, לא ידוע לי על אף אחד במשפחה שלי עם רגישות כלשהי (אבל יש לי ככ הרבה בני דודים שאני כבר לא יכולה לדעת).

אולי כדאי שאסיים את כתיבת הפוסט הזה ואלך לאכול משהו, מחר היום האחרון שלי בכיתה ט'- היום האחרון שלי בחטיבה!- ואני חייבת להיות מסוגלת ללכת כדי שאוכל לרוקן את הלוקר שלי ולקבל את התעודה שלי.

מקווה לכתוב פוסט ארוך יותר בקרוב-

ניקי24


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 20 21 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שלהבת חיה שוורץ זל

שלהבת חיה שוורץ ז"ל טבעה למוות בשדות ים ביום שישי 8/7/2016 בשעה 18:30.
ההלוויה שלה התקיימה בתאריך 11/7/2016 (ד' תמוז ה'תשע"ו) בשעה 17:00.
היא הייתה רק בת 13 וחצי במותה.
היא לעולם לא תהיה בת 14.
היא לעולם לא תעלה לכיתה ט'.
היא תישאר ילדה.
לנצח.
אבל לא כמו פיטר פן..
שלהבת, אני מתגעגעת אלייך :( <3
~My favorite songs

-Fuck you

-Take me to church

-Still breathing

-Boulevard of broken dreams

-American idiot
לא רק בלוג
אשמח אם בכל בקשה, שאלה או בעייה תפנו אליי במייל- niki24.bloger@gmail.com

~

חפשו באינסטגרם- @niki24_bloger

~

מצפה לראותכם שם!
<3 ניקי24
החלומות שלי:
•  שהבלוג שלי יהיה פעיל
•  לגור בלונדון/ ת״א
•  שיתגשם חלום לפחות.V
•  לא להיות ילדה דחויהV
•  שיהיו לי 5 לייקים על פוסט.
•  חלומות נורמליים.
•  יהיה אכפת לי מלימודיםV
•  שתהיה לי vBff
•  להיות שחקנית/ סופרת.
•  לסיים תיכון
•  לסיים יסודיV
•  עולם ללא הומופוביה.
•  לא לגור בבית שלי
•  שלמישהו יהיה אכפת.
•  שמישהי תאהב אותי.
•  למצא את עצמי
•  להיות שמחה
•  לעשות 5 5 (יחידות)
•  לאמץ 3 חתולים בשם מגנוס
•  לאמץ חתול שחור בשם ניקו
•  להיות חלק ממשהו
•  לסיים חטיבה
•  הערכה/ ביטחון עצמי גבוהים יותר
רשימת הקריאה שלי
•  האביר של ניצן
•  בת העשן והעצם 2
•  גורלו של אפולו 2
•  גיבורי האולימפוס 2
•  גיבורי האולימפוס 3
•  לפני שאפול
•  שרלוק הולמס חלק ה׳
•  שרלוק הולמס חלק ב'
•  נפילת הממלכות 5
•  אשמת הכוכבים
•  ארץ האגדות 3
•  גיבורי האולימפוס 4
•  גיבורי האולימפוס 5
•  כל תיכון לילה החל מ2
•  ביטרבלו
•  ארץ האגדות 3
•  ארץ האגדות 4
•  ניקולאס פלמל כל הסדרה החל מ3
•  יומני החנונית 6
•  ארץ האגדות 4
•  ארץ האגדות 5
•  המסעדה שבסוף היקום
•  עלובי החיים
•  נפילת הממלכות 4
•  הרוזן ממונטה כריסטו
משהו שכדאי לדעת עליי~

אני תולעת ספרים וגיקית בנשמתי, אני מברכת את המוזרות ומקללת את הנורמליות.
הספר האהוב עליי הוא הספר ״שרלוק הולמס״.

הסופרת הישראלית האהובה עליי היא ליאת רוטנר, קראתי כמעט את כל הספרים שלה.

ספר שאני לא מוכנה לקרא שוב לעולם-
המשחק של אנדר.
אני מכבדת אנשים שאוהבים את הספר הזה, אבל אני לא מבינה אתכם. הספר נורא מיושן והכתיבה לא עושה לי חשק להמשיך ולקרא.

ספר שלדעתי נורא משעמם אבל בתנאים מסויימים אולי אקרא אותו שוב-
הארי פוטר.
כן, כן, הרי לכם תולעת ספרים שלא אוהבת את הספר הזה.

וזהו לבנתיים, <3 ניקי!
~עודכן בתאריך 13/6/2017~
החתלתולה המושלמת שלי!!

קוראים לה גרייס, היא בת קצת יותר משנה וקיבלתי אותה בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח'.
האחים שלי קוראים לה ״קטוסה״ (חתולה בערבית) וזה נורא מעצבן כי רק אידיוט יקרא לחתולה שלו- ״חתולה״..
אני קוראת לה רוב הזמן ״חתלתולית״ כי זה שם חיבה חמוד כזה..
בהתחלה היא הייתה שורטת ונושכת אבל לא היה אכפת לי, למרות שזה שרף נורא.
בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' היא ילדה שלושה גורים מתוקים שלושתן בנות.
אהבתי את כולם מאוד.
כיום היא עדיין חיה ברחובות, אני לא יודעת מה עם הגורים שלה. אם הם עדיין בחיים גם הם מסתובבים איפשהו. הסיבה שלא יכולנו להחזיק בהם יותר היא מכיוון שנולדה לי אחות שהיא פגה וזה היה סיכון עבורה.
מה דעתכם עליה?
(בתמונה היא בת חודשיים)


-עודכן בתאריך 26/12/2016-