עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג של החיים שלי!
אני ניקי.
אני מספרת בבלוג הזה על החיים שלי בשמות בדויים.
הבלוג הזה נוצר כשהייתי בכיתה ה' ונמחק הרבה פעמים ונבנה מחדש.
עכשיו אני בכיתה י'.
אני בת 15 וחצי.
השם של הבלוג מבוסס על הספר "הבלוג של החיים שלי", אבל הבלוג עצמו לא דומה לו.
אני לסבית מחוץ לארון (חלקית).
בעבר ניסיתי להתאבד.
אני דכאונית.
חותכת לפעמים.
אני תולעת ספרים.
אני גיקית.
אני ילדת סנטר.
~
אם אתם רוצים אתם יכולים לקרא עוד עליי בבלוג שלי, תרשמו אם בא לכם ואז תקבלו עדכון במייל בכל פעם שאני מעלה פוסט.
נוסף על כך, לכל שאלה ובקשה אתם יכולים לשלוח מייל- niki24.bloger@gmail.com
~
מקווה שנתראה בבלוג- ניקי.


~עודכן לאחרונה בתאריך 27/9/2017~
חברים
Zippersdevilmansmooth criminalIM ALאנונימיתשושו
Liam GreisonSonita.for.amorפמיניסטיתענברmayyanlevLR SOMEONE
תמר נובומינסקיאנו נימיתits just me .נאיהtearsThe dark
תיאודני מאורDaniellecosmicBFFmy blog,my storyסיסי
forever ALONE girlשריתמקוב אביטלמאירוברומינטפושילדת הבלוגרעות♡
.0Rozסטפני גבאי
נושאים
החיים שלי  (29)
איירון וומן  (7)
בית ספר  (6)
חברות  (5)
מתמטיקה  (5)
דיכאון  (4)
הבלוג  (4)
המסע שלי  (4)
לסבית  (4)
אל תתעלמו ממני  (3)
אמא שלי  (3)
ביסקסואלית  (3)
הומופוביה  (3)
התמרמרות  (3)
ספר החוקים של ניקי- חדש  (3)
שנאה  (3)
תיכון  (3)
אוטיזם  (2)
אנימה  (2)
בלבול  (2)
דעה אישית  (2)
החברה הכי טובה  (2)
התבגרות  (2)
חלומות מוזרים  (2)
מגמות  (2)
מחשב נייד  (2)
מחשבות  (2)
נאומים ארוכים  (2)
נטישה  (2)
סרטים  (2)
עזרה  (2)
עצב  (2)
שדרות  (2)
שלהבת זל  (2)
תמונות  (2)
DIE  (1)
I HATE ME  (1)
אהבה  (1)
אוטובוס  (1)
אמא  (1)
אמונה  (1)
אנגלית  (1)
אני  (1)
אני צריכה עזרה  (1)
אנימות  (1)
בגרות  (1)
בדידות  (1)
בוגרת  (1)
ביטחון עצמי  (1)
בלוגים מומלצים  (1)
בקשות  (1)
גיל ההתבגרות  (1)
דברים שלמדתי  (1)
דוקטור הו  (1)
דן ופיל  (1)
דעות אישות  (1)
דעות פוליטיות  (1)
דת  (1)
הבעיות שלי  (1)
הבעת דעה  (1)
החופש הגדול  (1)
החלטה  (1)
החתולים שלי  (1)
הלוויה  (1)
המוזרות שלי  (1)
הקהילה  (1)
התבכיינות  (1)
התלבטויות  (1)
התלוננות  (1)
חברי צאט  (1)
חהט  (1)
חופש  (1)
חלומות  (1)
חתכים  (1)
טארדיס  (1)
כאב  (1)
כתיבה  (1)
לבד  (1)
לימודים  (1)
לסביות  (1)
מאוהבת  (1)
מארוול  (1)
מדעים  (1)
מה אני חושבת על  (1)
מה אני חושבת על..  (1)
מוות  (1)
מחנאים  (1)
מחנאים vs כדורגל  (1)
מעבר  (1)
מצעד הגאווה  (1)
משחקי הפסטיגל XD  (1)
משימות  (1)
משעמםםם  (1)
סבתא שלי  (1)
סדרות  (1)
סיום חטיבה  (1)
סיפורים ארוכים  (1)
סרטונים  (1)
עדכונים  (1)
פאק יט  (1)
פחד  (1)
פייסבוק  (1)
פרידה  (1)
פריקה  (1)
קטעים מהיומן  (1)
רגשות  (1)
רחמים עצמיים  (1)
רצח  (1)
שאלות  (1)
שוביניזם  (1)
שירים  (1)
שקופה  (1)
תודה  (1)
תמונות חמודות  (1)
תעודה  (1)
דירוג הדיכאון שלי

בסולם של 1-10:
1-3: כשאין לי התקף דיכאון.
4-6: רצון לזחול למיטה ולוותר על החלומות והשאיפות שלי.
7- רצון לחתוך.
8- חתכים.
9- רצון להתאבד.
10- התאבדות.


סליחה על התמונה.
My BFF!

אין תחושה יותר נוראית מניתוק של החברה הכי טובה.
אין תחושה יותר נוראית מהידיעה שאחרי סוף שנת הלימודים לא תראי אותה יותר לעולם.
אין תחושה יותר נוראית מאשר ההרגשה המוזרה שאמא שלה שונאת אותך מסיבה לא ברורה.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה כל חברותייך יעלמו ותשארי מוקפת בשונאותייך.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה תהיי כל יום בחדר מלא ב40 בנות ועדיין, כל היום, תרגישי לבד- אפילו יותר לבד ממה שאת עכשיו.
חלל ריק, ריקנות, חוסר, חיסרון, עצב, עצבות, כאב, פחד. כלום.
כל אלו ביטויים של מה שאני מרגישה עכשיו.
פשוט כלום. ריק. מבפנים.
אין תחושה יותר נוראית-
מאשר להיות פשוט-
שקופה.
המסע שלי

אני מתחילה את המסע שלי היום.
בסופו של המסע אני רוצה למצא את עצמי.
לדעת מי אני, מה אני.
אני רוצה להיות שמחה.
אני מקציבה למסע שלי שנה מעכשיו.
ואם צריך אני אתן עוד זמן, אבל אני מקווה שלא אצטרך.
~המסע שלי יסתיים בתאריך 18/7/2017~
בהצלחה לי!:)
המסע שלי 2

היום אני מתחילה פנקס.
פנקס ואיתו דרך חדשה, דרך לשפר את החיים שלי.
בפנקס אני אכתוב נקודות חוזק ונקודות חולשה שלי.
אני צריכה לוודא עם אנשים שמכירים אותי שכל הנקודות הכתובות בפנקס הן נכונות.
ואולי, בתאריך הזה בשנה הבאה,
החיים שלי יהיו שונים.
שמחים יותר:)

~המסע יסתיים בתאריך 12/6/2018~
רשימת הצפיה שלי
•  אנימות:
•  בלאק באטלר- ספר הקרקס
•  אין לי הרבה חברים
•  השקר שלך באפריל
•  דורארארה עונה 3
•  בלאק באטלר- ספר הרצח
•  סרטים:
•  סרטי אקסמן
•  ספיידרמן
•  כל סרטי מארוול ~רשימה נפרדת~
•  מלחמת הכוכבים
•  בחזרה לעתיד
•  טירת הזכוכית
•  סדרות:
•  דוקטור הו עונה 10
•  חברים (אולי)
•  המדריך לרוצח (אולי)
•  גלי (אולי)
•  אימה אמריקאית
•  המפץ הגדול- עונות 8-10
סרטי מארוול
•  איירון מן 1- ראיתי
•  איירון מן 2- ראיתי
•  ת'ור 1-
•  קפטן אמריקה 1- ראיתי
•  האלק
•  הנוקמים 1- ראיתי
•  איירון מן 3- ראיתי
•  ת'ור 2- ראיתי
•  קפטן אמריקה 2
•  שומרי הגלקסיה
•  הנוקמים 2
•  אנטמן
•  קפטן אמריקה 3
•  דוקטור סטריינג'- ראיתי
למה אני שונאת אותך (הפעם לא אמא שלי)
23/11/2017 02:38
ניקי
בדידות, פחד, חברות, נטישה, שנאה, פאק יט
פעם פחדתי לדבר בפלאפון עם אנשים, היו (ועדיין יש) בזה הרבה דברים שמרתיעים אותי כמו למשל החלק שבו אני לא חושבת שאני אמורה לדבר לחפצים שעשויים ממתכת, פלסטיק, זכוכית או כל חומר אחר ועד החלק שבו אני לא שומעת את הקול שלי ולא יודעת איך אני נשמעת ואפילו החלק שבו אני לא רואה את האדם שאני מדברת איתו ולא תמיד יכולה לדעת עם מי באמת אני מדברת. 
כשהייתי קטנה יותר, לפני שהיה לי פלאפון, קראתי בספרים על הבנות האלה שמדברות שעות בפלאפון עם כל החברות שלהן וחלמתי להיות אחת מהן. כשקיבלתי את הפלאפון שלי גיליתי שאני בעצם די מפחדת לדבר עם אנשים בפלאפון. באותה תקופה גם לא ממש היו לי חברות ככה שלא יכולתי לגלות את זה מיד.
יש לי חברה, שכבר דיברתי עליה בבלוג וכיניתי אותה שרון, שהיא החברה השניה הכי טובה שלי. הכרנו כשהיא הייתה בכיתה ו׳ ואני בכיתה ז׳ והיא באה לראות את החטיבה שלמדתי בה לקראת השנה שלאחר מכן. התחלנו באמת להתחבר כשהייתה שבת אולפנא כדי לגבש בין הזיינוקיות של השנה הבאה לזיינוקיות של אותה שנה. היא הייתה (ועדיין) מתקשרת אליי המון ובהתחלה ממש נלחצתי ולא הייתי מדברת כמעט בכלל ולאט לאט, אחרי שהיא התקשרה אליי כל יום כמעט התחלתי להתרגל לזה, אבל אני עדיין בקושי מדברת בשיחות שלנו אבל הפעם מסיבה שונה לחלוטין...
בזמן האחרון בכל השיחות שלנו היא מדברת כל הסדרות היא רואה (הפוני הקטן שלי וסיילור מון) ואלה סדרות שאני ספציפית שונאת (בעיקר כי היא מדברת עליהן ככ הרבה) אבל היא בכל זאת לא מפסיקה לדבר עליהן. 
פעם אחת עשיתי טעות ואחרי שהיא הכריחה אותי לצפות בכמה פרקים של סיילור מון ציינתי שטוקסידו מאסק וסיילור מון לא היו יכולים להיות ביחד באופן חוקי בישראל כי היא בת 14 והוא בן לפחות 20. למחרת היא התקשרה להעיר אותי מוקדם בבוקר כדי לומר לי שזה מפריע לה. הייתם מצפים שהיא תקלוט את הרמז אחרי 3 שיחות שאני לא עונה אבל היא תמשיך להתקשר ולשלוח הודעות של ״תתקשרי דחוף״ עד שאני אענה ואקשיב לה. אחרי שהיא התקשרה ודיברה במשך שעה וחצי(!) על התובנות שלה מסיילור מון אפילו לא הצלחתי לחזור לישון כי התאמצתי ככ לא להירדם לה באמצע השיחה. 
היא מכריחה אותי לשמוע שירים שאני ״בטוח אוהב״ רק כי לדעתה הם ׳דכאוניים׳ (מיותר לציין שהיא אופטימית כמו בת אפולו קלאסית, כלומר מאוד, וכל דבר דכאוני בשבילה) ואם אני אומר שהשיר גרוע בעיני (מה שתמיד נכון) היא תיעלב כאילו זה שיר שהיא בעצמה כתבה, הלחינה ושרה ותתקשר להעיר אותי למחרת מוקדם בבוקר כדי שאני אתנצל למרות שהיא אף פעם לא התנצלה על כל שעות השינה שהיא לקחה ממני או אפילו על כל דבר אחר.
אני חייבת לענות לה לא משנה מה אני עושה באותו רגע ומיותר לציין שהיא אף פעם לא עונה לי, גם אם היא מבקשת שאני אתקשר. 
היא יורדת עליי באופן קבוע ולפעמים אפילו מרביצה לי ואם אני אנסה רק להחזיר לה חבל על השינה שלי.
היא כל הזמן אומרת דברים כמו למשל ״אני אתרגם לך כדי שתוכלי להבין״ כשהיא מדברת על משפטים פשוטים של ילדים בכיתה ג׳. דיברנו באנגלית במשך חצי שעה רצופה כשהיא הייתה אצלי והיא אמרה שלא היו לי טעויות, איך היא עדיין מתנשאת עליי עם האנגלית ה״מושלמת״ שלה?? נכון, התחלתי בשלוש יחידות כי לא למדתי אנגלית כל היסודי… אבל עכשיו אני בחמש יחידות! למה ככ קשה לה להבין שאני פחות או יותר באותה רמה באנגלית כמוהה? היא הייתה בשלוש יחידות מתמטיקה ושם היא נשארה אבל אם אני אגיד על זה מילה, היא תתקשר להעיר אותי בבוקר או שהיא פשוט תצעק אליי באותו רגע. 
כשהיא הייתה בטיול השנתי היא לא הפסיקה לסמס לי על כמה כיף שם וכמה מדהים וכתבתי לה שהלוואי שיכולתי לצאת איתם גם לטיול הזה והיא פשוט כתבה לי שלא הייתי שורדת שינה באוהלים או מסלול של יותר מחצי שעה הליכה. ככ שנאתי אותה באותו הרגע. מספיק שאמא שלי לא מעריכה אותי ולא מפסיקה לומר לי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר, עכשיו גם החברות שלי??
נהדר, אז עכשיו אני בוכה, ציינתי שהרגשות שלי הלכו אבל לא ביקשתי שיחזרו. היה לי ממש טוב בלעדיהם. 
היא אפילו לא מכירה אותי! אחרי שהיא חזרה מהטיול השנתי היא אמרה ״בטח היית כמו הבנות מהכיתה שלי שעשו את עצמן חולות כדי שיקחו אותן לקניון במקום לצאת למסלול.״ וכשאמרתי לה שאני מעדיפה מסלול של טיול שנתי מאשר טיול בקניון היא הופתעה ולא האמינה לי בכלל. 
היה יום אחד שהיא רבה עם אחת הבנות בכיתה שלה ורצתה לדבר איתי על זה אבל הלכתי לצילומי הבת מצווה של אחותי כדי להשתלט לה על האביזרים שהיא לא משתמשת בהם ועל המקומות שהיא הצטלמה בהם כדי לצלם את עצמי עם הפלאפון שלי. הייתי ממש מרוצה מהתמונות וכתבתי לה בהודעה ״כשתראי איזה תמונות יפות יצאו לי את תביני שזה היה שווה יום שלם שאני לא זמינה.״. כשהיא ראתה את התמונות היא הצביעה על התמונות ואז עליי ״פוטושופ לעומת מציאות. איזו אכזבה.״ זה ככ כאב. והיא יודעת שהביטחון העצמי שלי ממש נמוך ושנדיר שאני מרוצה מתמונה שלי. 
אחרי שהיא שמעה שנפגשתי עם החברה שלי היא התחילה לשאול כל מיני שאלות כמו למשל אם התנשקנו, איפה, איך, מתי ועוד פרטים ושאלות יחסית אישיות ולמחרת התקשרה אליי ואמרה לי שזה מפריע לה שאני מדברת על זה ושאני לא אדבר איתה על הנושא הזה יותר. והיא עושה את זה כל הזמן!
פעם אחת כשדיברנו בפלאפון והתחלתי לדבר על סדרה שאני רואה (כנקמה על זה שהיא לא מפסיקה לדבר על הסדרות שלה) היא פשוט לחצה על כפתור ההשתקה. ככ שנאתי אותה באותו רגע שרציתי לנתק, אבל ממש לא רציתי להתעורר למחרת מוקדם בבוקר. 
היום היא התקשרה כדי לספר לי עד כמה זה נורא שהשעתיים היומיות שלה של צפיה בטלוויזיה נגמרו בדיוק כשהיא הגיעה לפרק שהיא חיכתה לו והיא לא הפסיקה לדבר על הפרק שהיא הכריחה אותי לצפות בחצי ממני כבר כמה ימים קודם והיא דיברה על השבט שלה בבני עקיבא והכיתה שלה אבל כשאני ניסיתי לדבר על עצמי היא פשוט שינתה את הנושא לזה שהיא רוצה להתחיל לראות הפלאש. הידד. עוד סדרה שהיא לא תפסיק לדבר עליה. לפחות היא התקדמה לסדרות שהן לא מצויירות וגם סדרות לילדים מעל גיל 5. מעניין אם יש לה מספיק אינטליגנציה להבין גם סדרה כזו.
חשבתי כבר כמה פעמים על פשוט להתחמק ממנה ולנתק את הקשר כי ברור שהיא פונה אליי רק כשאין לה משהו טוב יותר לעשות (קבענו לנסוע יחד למקום מסוים ובלילה שלפני היא מודיעה לי שהיא לא תבוא כי היא תצפה בסיילור מון במקום זה.) אבל האמת היא שאני פשוט ריחמתי עליה, אף אחת מהכיתה שלה לא ממש מחבבת אותה ושמעתי כמה פעמים בנות מדברות עליה אבל אף פעם לא דברים טובים. 
אבל האמת היא, שעכשיו אחרי שאני חושבת על כל הדברים שאני מפסידה מה״חברות״ הזו לעומת שום דבר שאני מרוויחה ממנה, אולי אני באמת אמורה לנתק את הקשר איתה. נמאס לי להיות הפרייארית יותר. אני אפילו לא מרגישה בנח להיות עצמי ליידה. לא שהיא יודעת מי אני בכלל... 
אני יודעת שיש מצב שהיא קוראת את זה ושאם כן יכול להיות שאני מכאיבה לה אבל פאק יט נמאס לי מהיחס המזלזל שלה. לשם שינוי, מגיע לה להפגע קצת.
1 תגובות
ברוכים הבאים למסיבת הרחמים העצמיים שלי
15/11/2017 02:04
ניקי
החיים שלי, בית ספר, רחמים עצמיים, דיכאון

קודם כל אני חייבת לומר, וואו! פשוט וואו! לפוסט האחרון שלי, על הדעה שלי על דן ופיל, היו יותר מ100 צפיות! יותר מ100 אנשים נכנסו לפוסט וככל הנראה קראו אותו. וואו. אני גאה בעצמי.

חבל שלא היו גם תגובות.. טוב נו, יש לי הרבה דברים להתלונן עליהם וזה כרגע לא אחד מהם. נעבור הלאה.

אז… למה נעלמתי לככ הרבה זמן?

בייסיקלי, עצלנות.

החדר שלי קטן יחסית ואין בו שולחן או מקום נח לשבת עם המחשב אז אני מתעצלת להדליק אותו ומהפלאפון לא ככ נח לכתוב כי אין גוגל דוקס אז יש סיכוי שכל מה שאני כותבת יימחק ויש יותר סיכוי לשגיאות מקלדת ואני מתעצלת לעשות הגהה…

אבל אני מודה שהבלוג היה חסר לי, כתבתי יומן בזמן שלא הייתי פה אבל זה לא היה ככ נח בגלל ש.. שוב, אין לי שולחן בחדר אז אני כותבת על המיטה וזה לא ככ נח ואני גם בעמודים האחרונים אז זה כל הזמן מתקפל ונסגר. בקיצור, טוב לחזור.

אז.. מה חדש בחיים שלי?
טוב, בעיקר שאין לי חיים.

זוכרים שאמרתי שבית הספר שאני לומדת בו הוא ברמה נמוכה מידי בשבילי? אז מסתבר שזה לא רק זה, זה בית ספר שמיועד לתלמידים שהעיפו אותם מבתי ספר אחרים. במקומות אחרים שומעים רק את שם בית הספר ומחליטים שאין להם מקום, כשראו את התעודות שלי מהשנים הקודמות שאלו אותי איך הגעתי לשם. בנוסף לכל זה, התלמידים שם מעשנים בכיתות דברים שהם בהחלט לא סיגריות ואני לא רוצה אפילו לדעת מה הם למרות שיש לי הרגשה שאני כן יודעת.

בכל מקרה, החלטתי שבשום מחיר אני לא נשארת שם כי בנוסף לכל הדברים האלה אני מפסידה חומר לימודי שאני צריכה לדעת כדי לעשות בגרות נורמלית ולא "מותאמת" כמו בבית הספר ההוא, אחרי שבכל בתי הספר האחרים בעיר אין מקום או שהם מסננים אותנו בפלאפון באופן קבוע החלטתי לבחור בברירה האחרונה שנשארה לי, לחזור לבית הספר הקודם שלמדתי בו. הבעיה היא שלא חשבתי שייקח להם ככ הרבה זמן להחזיר לי תשובה לגבי הקבלה שלי בחזרה לבית הספר. אמא שלי התקשרה ביום שישי ורק ביום שני התקשרו בחזרה כדי להגיד שביום חמישי אני אבוא לפגישה עם היועצת ורכזת החטיבה העליונה.

אני אמורה להיות לחוצה מהשיחה הזו אבל אני יודעת שרוב הסיכויים שיקבלו אותי בחזרה כי אני יודעת שהמנהל אוהב את מה שמכניס לו כסף לבית הספר.

וכאן אני צריכה להסביר איך זה קשור לזה שאין לי חיים ולמה אין לי חיים? אוקי, אז מאז הפעם ההיא שעישנו.. דברים. בכיתה שלי אני לא ממש רוצה לבוא לשם שוב, הדבר הזה מסריח ועושה לי כאב ראש נוראי ואני בהחלט לא רוצה להתקרב לזה עוד פעם במהלך החיים שלי ואם אני אלך לשם יש סיכוי לא קטן שאני אחשף לזה שוב. נוסף על כך שממילא לא לומדים שם שום דבר וגם עברתי לשם כדי שיהיו לי חברים אבל עם אנשים כאלה אני לא מעוניינת בכלל להתחבר אז אני לא מפסידה כלום אם אני נשארת בבית. מפה לשם, הפעם האחרונה שהייתי בבית ספר הייתה ביום ראשון שעבר (כלומר, יותר משבוע שלא הייתי בבית ספר). ביום שלישי שעבר (לפני שבוע) הייתה הבת מצווה של אחותי ומאז לא ממש יצאתי מהבית או הייתה לי אינטרקציה אנושית. אני לא נמצאת כרגע בשום מסגרת ושום דבר לא ממש מגביל אותי, אני הולכת לישון מאוחר וקמה מאוחר, אני רואה כל היום סדרות וכל התזוזה שלי היא מהחדר למטבח. אפשר לומר שאני סוגשל מתחרפנת פה, אני לא אתפלא אם אני אמות משיעמום. אני רק מחפשת לצאת מהבית אבל העובדה שאין לי ככ חברים לא עוזרת לעניין. יש לי חברה אחת שהיא בדלגנות כל הזמן (היא עכשיו בשבט החדש ועד שחודש ארגון יגמר אני לא אוכל להפגש איתה) והחברה הכי טובה שלי גרה ממש רחוק ממני (וגם לומדת עד מאוחר ככה שאני לא יכולה לסוע אליה אחרי צהריים או משהו כי עד שאני אגיע אני כבר אצטרך לחזור).

אנשים מנתקים איתי קשר על בסיס יום יומי ואיבדתי איפשהו את הרגשות אז זה אפילו לא מפריע לי. בייסיקלי, רוב הזמן אני לא מרגישה כלום. פשוט כלום. אפילו לא ריקנות. פשוט כלום. אני לא יודעת אם אני אוהבת את זה. אני יודעת שבוודאות הרגשתי משהו כשגיליתי שהחברה שלי חותכת וזה לא היה משהו נחמד.

ואם כבר מדברים על רגשות לא נחמדים, ביום שישי הקרוב שלהבת הייתה אמורה להיות בת 15 (לפי תאריך עברי) וזה עצוב שכבר עברה יותר משנה מאז שהיא מתה. זה עצוב שהיא הייתה רק בת 13 כשהיא מתה. זה עצוב שאף פעם כבר לא תהיה לי הזדמנות לסלוח לה. ובעיקר להתנצל. חשבתי על התקופה שהייתי ביסודי, על שלהבת ועל התקופה שבה הדיכאון שלי התחיל. כששלהבת הגיעה לבית הספר, באמצע כיתה ב', התחברתי איתה באופן כמעט מיידי. כשמלכת הכיתה החליטה לעשות עליי חרם כשלא צייתי להוראות שלה, שלהבת הפסיקה להיות חברה שלי כדי שהחרם לא יעבור גם אליה. ברגע שהפסקנו להיות חברות והיא התרחקה ממני, היא התחברה כמעט מיד עם הבנות המקובלות ובניהן גם עם זו שנחשבה למלכת הכיתה. בכל פעם שהיינו חברות, הבנות המקובלות התרחקו ממנה ובכל פעם שהיא התרחקה ממני, הן התקרבו אליה מחדש. כשאני ושלהבת היינו חברות היא רבה הרבה עם הבנות המקובלות והן היו מגעילות אליה. אחרי שחשבתי על על זה הבנתי שבעצם אני הרסתי לה את החיים. בגללי הבנות המקובלות היו מגעילות אליה. בגללי היא ניסתה להתאבד בכיתה ו' (זה כבר סיפור ארוך שאני כנראה לא אספר). והיא לא היחידה שהרסתי לה את החיים בצורה הזו! בכיתה ד' היו צוחקים על כל מי שמסתובבת איתי כדי שימאס לה והיא תתרחק ממני, היו בנות (טוב, בעצם אחת, שהיא היום החברה הכי טובה שלי) שלא התרחקו לא משנה מה והיא סבלה בגללי. במובן מסויים, אני גרמתי לאנשים לסבול.

היו לי עוד דברים לכתוב אבל אני מעט עייפה ולא ככ זוכרת אותם עכשיו אז אני אסיים כאן ואמשיך מחר, אם יהיה לי כח להדליק את המחשב.

להראות בינתיים.

-ניקי.


0 תגובות
הבעת דעה בנושא; דן ופיל.
01/10/2017 23:13
ניקי
הבעת דעה, דן ופיל

אז חשבתי בכל חודש, בראשון לחודש, לעשות פוסט שאני כותבת בו דעה שלי לגבי משהו. והיום… החלטתי להביע את דעתי בנושא; דן ופיל.

הפאפןדום די השתלט על קהילת הפאנדום ועל העולם כולו (אם מישהו זקוק למילון מונחים, תגיבו ואני אכין אחד שיצטרף לצד הבלוג), ככל שאני ראיתי הפאןדום נפוץ בעיקר בקרב ילדים מגיל 10 ועד 15 ברחבי העולם. לא הכרתי  או שמעתי עדיין פאןפיפול מעל גיל 15 או מתחת לגיל 10 ולכן אני משערת שהפאןדום פחות נפוץ בגילאים האלה. אבל אני מקדימה את המאוחר, מה זה בכלל 'דן ופיל'?

דן ופיל הם שני יוטיוברים בריטיים הפעילים בכמה ערוצי יוטיוב, בעיקר בערוץ הנקרא 'דן אנד פיל גיימס' (באנגלית כמובן, אבל אני עצלנית מכדי לשנות את המקלדת הלוך חזור). בערוץ הזה הם מעלים סרטוני גיימינג, לרוב משותפים של שניהם. לעיתים הם מתחרים אחד בשני ולעיתים הם משחקים ביחד. יש להם עכשיו 'סדרה' פופולרית על דמות סימס שהם יצרו הנקראת 'דיל'. חדי ההבחנה בניכן ודאי שמו לב שזה שילוב של שני השמות שלהם, כל הדמויות שהם יוצרים במשחקים שלהם מקבלות שמות המעורבבים מ'דן' ו'פיל'. אני חושבת שזו דרך להשתעשע בצופים שלהם, שרובם משפפים אותם באופן אובססיבי. לכן הפאנדום שלהם נקרא פאןדום (פאן זה עוד שילוב של השמות והשיפ ניים הרשמי שלהם). פעם בשנה, במועד קבוע מראש, הם מעלים סרטון שנקרא 'פיל יז נוט און פייר' או בקיצור, פינופ. הם מתחילים את הסרטון בלצייר לעצמם שפמי חתול ואז… האמת שלא ברור לי מה הם עושים אז למרות שצפיתי בשמונת הפינופים יותר מפעם אחת.

ועכשיו, אחרי שהסברתי בצורה הכי כושלת שיש מי הם דן ופיל, מה אני חושבת עליהם?

אני חושבת שהיוטיוברים האלה מאוד משעשעים, למרות שבדרך כלל אני לא אוהבת סרטוני גיימינג אני מוצאת את הסרטונים של דן ופיל משעשעים ביותר. עם זאת, כשסרטון שלהם אורך יותר מ10 דקות אני מאבדת עניין. ראיתי פעם אחת לייב שלהם ובין התגובות היו ילדים שהשעה אצלם הייתה 3 לפנות בוקר והם בכל זאת נשארו וצפו בלייב מתחילתו ועד סופו, וזה גורם לי לתהות מה ככ ממכר ילדים בסרטונים של דן ופיל? מעט שעשוע זה כל מה שצריך כדי לכבוש אותם? אני מניחה שאני לעולם לא אבין כמו שאנשים שהם לא פאנפיפול של דוקטור הו (הוביאנים, בקיצור) לא יוכלו להבין מה ככ מלהיב בדאלק שלמעלה נראה כמו מלחיה מבחוץ ומבפנים מלא באיכסה רירי כזה.

בעיני, הפינופים טובים יותר מסרטוני הגיימינג שלהם ומבין סרטוני הגיימינג הסרטונים שהם מתחרים אחד בשני טובים יותר. יצא לי לראות כמה פרקים מהסדרה של הסימס אבל מצאתי אותה משעממת. 'יום בחייה של טביתה', קודם כל- מאיפה לעזאזל הבאתם את השם הזה? ודבר שני, היום בחייה של טביתה למעשה נורא משעמם. החלק המעניין ביותר בסדרה היה כשטביתה נחטפה על ידי חייזרים והחבר שלה, דיל, לא שם לב בכלל. (סליחה על הספוילרים למי שלא הגיע לשם ותכנן לראות) ברגע שהחייזרים החזירו בחזרה את טביתה שוב איבדתי עניין די מהר. הסדרה הזו אפילו הוציאה לי קצת את החשק מלנסות לשחק סימס בעצמי. כמה כבר אפשר למתוח סדרה על משחק ככ משעמם?

שמעתי שחלק מהאנשים חושבים שדן ופיל לא בוגרים כי הם לא יוצאים מהבית והם כל היום במחשב, שזה נחמד שהם מאושרים אבל אי אפשר להקים משפחה (משהו שהם כנראה יצטרכו לעשות יום אחד, ביחד או לחוד) רק מאושר. אני מסכימה. חלקית. נכון, אי אפשר להקים משפחה רק מאושר אבל… וזה אבל די גדול… העובדה שהם צוחקים בסרטונים על זה שהם לא יוצאים מהבית וכל היום מול המחשב לא אומרת שזה באמת נכון, הם יכולים להיות ילדותיים ולצחוק על זה מול המצלמה וברגע שהמצלמה זזה הצידה להיות אדם שונה לחלוטין, הרבה יותר בוגר ואחראי. נוסף על כך, ישיבה מול המחשב כל היום ובגרות הם לא דבר והיפוכו. אף אחד לא יאמר לעובדי אמדוקס או כל עבודה אחרת שהעובדים בה יושבים מול מחשבים כל היום שהם לא בוגרים בגלל שהם כל היום מול המחשב, יוטיוב עבור דן ופיל זו עבודה לכל דבר- הם מרוויחים מזה כסף, והרבה כסף. אם ככה, מדוע הם נקראים 'לא בוגרים'? התגובה הספציפית שקראתי כאילו טוענת שאושר ובגרות הם לא דברים שיכולים לבוא ביחד ואני שואלת; למה? למה אתה לא יכול להיות גם בוגר וגם מאושר? דן ופיל מאושרים, הם עשויים להיות בוגרים- אם לא עכשיו, אז בעתיד כשיהיו מוכנים יותר להקים משפחה- אם כך, יש להם אושר, עושר (יציבות כלכלית לא מתחרז, ויש לי תחושה שזה יותר מסתם יציבות כלכלית במקרה שלהם. משווקים מוצרים שלהם, הם די חיים את החלום של בערך כל אחד.) ובגרות בסימן שאלה כנראה, לדעתי אלו כל הדברים הבסיסיים שדרושים כדי להקים משפחה (חוץ מ... כמובן, המשפחה).

לסיכום; הפאןדום נחמד אבל אני מעדיפה אותו מרחוק, הוא גם יקר מידי בשבילי, יותר מידי מוצרי פאןדום שאני עלולה לרצות לקנות. עם זאת, אני מתכוונת לצפות בפינופים עד שהם יתחילו לשעמם אותי.

נתראה בפוסט הבא, אל תשכחו לסמן 'אהבתי' אם אהבתם את הפוסט ולהגיב לי למטה אם... יש לכם מה להגיד או שסתם בא לכם, תמיד נחמד לקרא תגובות. ואם אתם אוהבים את הפוסטים שלי ורוצים לקבל עדכון בכל פעם שאני מעלה פוסט חדש, תירשמו לבלוג בקוביית קבלת העדכונים בצד השמאלי העליון של הבלוג.

נתראה בפוסט הבא,

ניקי.
נ.ב: תראו יש לי סיום כמו של יוטיוברים.




למטה בתגובות: קישורים/ תמונות אם אני אצליח.
3 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 22 23 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שלהבת חיה שוורץ זל

שלהבת חיה שוורץ ז"ל טבעה למוות בשדות ים ביום שישי 8/7/2016 בשעה 18:30.
ההלוויה שלה התקיימה בתאריך 11/7/2016 (ד' תמוז ה'תשע"ו) בשעה 17:00.
היא הייתה רק בת 13 וחצי במותה.
היא לעולם לא תהיה בת 14.
היא לעולם לא תעלה לכיתה ט'.
היא תישאר ילדה.
לנצח.
אבל לא כמו פיטר פן..
שלהבת, אני מתגעגעת אלייך :( <3
~My favorite songs

-Stray heart

-If Icould tell her

-Fuck you

-Take me to church

-Still breathing

-Boulevard of broken dreams

-American idiot
החלומות/ השאיפות שלי:
•  שהבלוג שלי יהיה פעיל
•  לגור בלונדון/ ת״א
•  שיתגשם חלום לפחות.V
•  לא להיות ילדה דחויהV
•  שיהיו לי 5 לייקים על פוסט.
•  חלומות נורמליים.
•  יהיה אכפת לי מלימודיםV
•  שתהיה לי vBff
•  להיות שחקנית/ סופרת.
•  לסיים תיכון
•  לסיים יסודיV
•  עולם ללא הומופוביה.
•  לא לגור בבית שלי
•  שלמישהו יהיה אכפת.V
•  שמישהי תאהב אותי.V
•  למצא את עצמי
•  להיות שמחה
•  לעשות 5 5 (יחידות)
•  לאמץ 3 חתולים בשם מגנוס
•  לאמץ חתול שחור בשם ניקו
•  להיות חלק ממשהו
•  לסיים חטיבהV
•  הערכה/ ביטחון עצמי גבוהים יותר
•  לרזות קצת
רשימת הקריאה שלי
•  חיקוי של שרלוק הולמס
•  גורלו של אפולו 2
•  דמדומים 4
•  גיבורי האולימפוס 3
•  לפני שאפול
•  שרלוק הולמס חלק ה׳
•  שרלוק הולמס חלק ב'
•  נפילת הממלכות 5
•  גיבורי האולימפוס 4
•  גיבורי האולימפוס 5
•  יומני החנונית 6
•  המסעדה שבסוף היקום
•  עלובי החיים
•  נפילת הממלכות 4
•  הרוזן ממונטה כריסטו
•  ההסטוריה של הפילוסופיה...
•  מעריצה/ Fangirl
•  כמה טוב להיות פרח קיר
•  הסיפור שאינו נגמר
•  הכל הכל
•  דמדומים 5
לא רק בלוג
אשמח אם בכל בקשה, שאלה או בעייה תפנו אליי במייל- niki24.bloger@gmail.com

~

חפשו באינסטגרם- @niki24_bloger

~

מצפה לראותכם שם!
<3 ניקי24
משהו שכדאי לדעת עליי~

אני תולעת ספרים וגיקית בנשמתי, אני מברכת את המוזרות ומקללת את הנורמליות.
הספר האהוב עליי הוא הספר ״שרלוק הולמס״.

הסופרת הישראלית האהובה עליי היא ליאת רוטנר, קראתי כמעט את כל הספרים שלה.

ספר שאני לא מוכנה לקרא שוב לעולם-
המשחק של אנדר.
אני מכבדת אנשים שאוהבים את הספר הזה, אבל אני לא מבינה אתכם. הספר נורא מיושן והכתיבה לא עושה לי חשק להמשיך ולקרא.

ספר שלדעתי נורא משעמם אבל בתנאים מסויימים אולי אקרא אותו שוב-
הארי פוטר.
כן, כן, הרי לכם תולעת ספרים שלא אוהבת את הספר הזה.

וזהו לבנתיים, <3 ניקי!
~עודכן בתאריך 13/6/2017~
החתלתולה המושלמת שלי!!

קוראים לה גרייס, היא בת קצת יותר משנה וקיבלתי אותה בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח'.
האחים שלי קוראים לה ״קטוסה״ (חתולה בערבית) וזה נורא מעצבן כי רק אידיוט יקרא לחתולה שלו- ״חתולה״..
אני קוראת לה רוב הזמן ״חתלתולית״ כי זה שם חיבה חמוד כזה..
בהתחלה היא הייתה שורטת ונושכת אבל לא היה אכפת לי, למרות שזה שרף נורא.
בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' היא ילדה שלושה גורים מתוקים שלושתן בנות.
אהבתי את כולם מאוד.
כיום היא עדיין חיה ברחובות, אני לא יודעת מה עם הגורים שלה. אם הם עדיין בחיים גם הם מסתובבים איפשהו. הסיבה שלא יכולנו להחזיק בהם יותר היא מכיוון שנולדה לי אחות שהיא פגה וזה היה סיכון עבורה.
מה דעתכם עליה?
(בתמונה היא בת חודשיים)


-עודכן בתאריך 26/12/2016-