עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג של החיים שלי!
אני ניקי.
אני מספרת בבלוג הזה על החיים שלי בשמות בדויים.
הבלוג הזה נוצר כשהייתי בכיתה ה' ונמחק הרבה פעמים ונבנה מחדש.
עכשיו אני בכיתה י'.
אני בת 15 וחצי.
השם של הבלוג מבוסס על הספר "הבלוג של החיים שלי", אבל הבלוג עצמו לא דומה לו.
אני לסבית מחוץ לארון (חלקית).
בעבר ניסיתי להתאבד.
אני דכאונית.
חותכת לפעמים.
אני תולעת ספרים.
אני גיקית.
אני ילדת סנטר.
~
אם אתם רוצים אתם יכולים לקרא עוד עליי בבלוג שלי, תרשמו אם בא לכם ואז תקבלו עדכון במייל בכל פעם שאני מעלה פוסט.
נוסף על כך, לכל שאלה ובקשה אתם יכולים לשלוח מייל- niki24.bloger@gmail.com
~
מקווה שנתראה בבלוג- ניקי.


~עודכן לאחרונה בתאריך 27/9/2017~
חברים
Zippersdevilmansmooth criminalIM ALאנונימיתשושו
Liam GreisonSonita.for.amorפמיניסטיתענברmayyanlevLR SOMEONE
תמר נובומינסקיאנו נימיתits just me .נאיהtearsThe dark
תיאודני מאורDaniellecosmicBFFmy blog,my storyסיסי
forever ALONE girlשריתמקוב אביטלמאירוברומינטפושילדת הבלוגרעות♡
.0Rozסטפני גבאי
נושאים
החיים שלי  (29)
איירון וומן  (7)
בית ספר  (6)
חברות  (5)
מתמטיקה  (5)
דיכאון  (4)
הבלוג  (4)
המסע שלי  (4)
לסבית  (4)
אל תתעלמו ממני  (3)
אמא שלי  (3)
ביסקסואלית  (3)
הומופוביה  (3)
התמרמרות  (3)
ספר החוקים של ניקי- חדש  (3)
שנאה  (3)
תיכון  (3)
אוטיזם  (2)
אנימה  (2)
בלבול  (2)
דעה אישית  (2)
החברה הכי טובה  (2)
התבגרות  (2)
חלומות מוזרים  (2)
מגמות  (2)
מחשב נייד  (2)
מחשבות  (2)
נאומים ארוכים  (2)
נטישה  (2)
סרטים  (2)
עזרה  (2)
עצב  (2)
שדרות  (2)
שלהבת זל  (2)
תמונות  (2)
DIE  (1)
I HATE ME  (1)
אהבה  (1)
אוטובוס  (1)
אמא  (1)
אמונה  (1)
אנגלית  (1)
אני  (1)
אני צריכה עזרה  (1)
אנימות  (1)
בגרות  (1)
בדידות  (1)
בוגרת  (1)
ביטחון עצמי  (1)
בלוגים מומלצים  (1)
בקשות  (1)
גיל ההתבגרות  (1)
דברים שלמדתי  (1)
דוקטור הו  (1)
דן ופיל  (1)
דעות אישות  (1)
דעות פוליטיות  (1)
דת  (1)
הבעיות שלי  (1)
הבעת דעה  (1)
החופש הגדול  (1)
החלטה  (1)
החתולים שלי  (1)
הלוויה  (1)
המוזרות שלי  (1)
הקהילה  (1)
התבכיינות  (1)
התלבטויות  (1)
התלוננות  (1)
חברי צאט  (1)
חהט  (1)
חופש  (1)
חלומות  (1)
חתכים  (1)
טארדיס  (1)
כאב  (1)
כתיבה  (1)
לבד  (1)
לימודים  (1)
לסביות  (1)
מאוהבת  (1)
מארוול  (1)
מדעים  (1)
מה אני חושבת על  (1)
מה אני חושבת על..  (1)
מוות  (1)
מחנאים  (1)
מחנאים vs כדורגל  (1)
מעבר  (1)
מצעד הגאווה  (1)
משחקי הפסטיגל XD  (1)
משימות  (1)
משעמםםם  (1)
סבתא שלי  (1)
סדרות  (1)
סיום חטיבה  (1)
סיפורים ארוכים  (1)
סרטונים  (1)
עדכונים  (1)
פאק יט  (1)
פחד  (1)
פייסבוק  (1)
פרידה  (1)
פריקה  (1)
קטעים מהיומן  (1)
רגשות  (1)
רחמים עצמיים  (1)
רצח  (1)
שאלות  (1)
שוביניזם  (1)
שירים  (1)
שקופה  (1)
תודה  (1)
תמונות חמודות  (1)
תעודה  (1)
דירוג הדיכאון שלי

בסולם של 1-10:
1-3: כשאין לי התקף דיכאון.
4-6: רצון לזחול למיטה ולוותר על החלומות והשאיפות שלי.
7- רצון לחתוך.
8- חתכים.
9- רצון להתאבד.
10- התאבדות.


סליחה על התמונה.
My BFF!

אין תחושה יותר נוראית מניתוק של החברה הכי טובה.
אין תחושה יותר נוראית מהידיעה שאחרי סוף שנת הלימודים לא תראי אותה יותר לעולם.
אין תחושה יותר נוראית מאשר ההרגשה המוזרה שאמא שלה שונאת אותך מסיבה לא ברורה.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה כל חברותייך יעלמו ותשארי מוקפת בשונאותייך.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה תהיי כל יום בחדר מלא ב40 בנות ועדיין, כל היום, תרגישי לבד- אפילו יותר לבד ממה שאת עכשיו.
חלל ריק, ריקנות, חוסר, חיסרון, עצב, עצבות, כאב, פחד. כלום.
כל אלו ביטויים של מה שאני מרגישה עכשיו.
פשוט כלום. ריק. מבפנים.
אין תחושה יותר נוראית-
מאשר להיות פשוט-
שקופה.
המסע שלי

אני מתחילה את המסע שלי היום.
בסופו של המסע אני רוצה למצא את עצמי.
לדעת מי אני, מה אני.
אני רוצה להיות שמחה.
אני מקציבה למסע שלי שנה מעכשיו.
ואם צריך אני אתן עוד זמן, אבל אני מקווה שלא אצטרך.
~המסע שלי יסתיים בתאריך 18/7/2017~
בהצלחה לי!:)
המסע שלי 2

היום אני מתחילה פנקס.
פנקס ואיתו דרך חדשה, דרך לשפר את החיים שלי.
בפנקס אני אכתוב נקודות חוזק ונקודות חולשה שלי.
אני צריכה לוודא עם אנשים שמכירים אותי שכל הנקודות הכתובות בפנקס הן נכונות.
ואולי, בתאריך הזה בשנה הבאה,
החיים שלי יהיו שונים.
שמחים יותר:)

~המסע יסתיים בתאריך 12/6/2018~
רשימת הצפיה שלי
•  אנימות:
•  בלאק באטלר- ספר הקרקס
•  אין לי הרבה חברים
•  השקר שלך באפריל
•  דורארארה עונה 3
•  בלאק באטלר- ספר הרצח
•  סרטים:
•  סרטי אקסמן
•  ספיידרמן
•  כל סרטי מארוול ~רשימה נפרדת~
•  מלחמת הכוכבים
•  בחזרה לעתיד
•  טירת הזכוכית
•  סדרות:
•  דוקטור הו עונה 10
•  חברים (אולי)
•  המדריך לרוצח (אולי)
•  גלי (אולי)
•  אימה אמריקאית
•  המפץ הגדול- עונות 8-10
סרטי מארוול
•  איירון מן 1- ראיתי
•  איירון מן 2- ראיתי
•  ת'ור 1-
•  קפטן אמריקה 1- ראיתי
•  האלק
•  הנוקמים 1- ראיתי
•  איירון מן 3- ראיתי
•  ת'ור 2- ראיתי
•  קפטן אמריקה 2
•  שומרי הגלקסיה
•  הנוקמים 2
•  אנטמן
•  קפטן אמריקה 3
•  דוקטור סטריינג'- ראיתי

מזל שהבלוג מזכיר לי לשים כותרת כי שכחתי

26/09/2017 00:23
ניקי
החיים שלי, לסבית, ביטחון עצמי, בית ספר

ובכן…שלום, סביבה ריקה!

לא כתבתי בבלוג די הרבה זמן,  אם סופרים לפי תאריכים עבריים, לא כתבתי משנה שעברה. ו.. כן, אני יודעת שאני לא מצחיקה. אבל מהנה להשתמש בבדיחה הזו, גם אם אני כבר לא בכיתה ד'.

חשבתי על הרבה דברים בחג, בזמן שהייתי מנותקת טכנולוגית לבערך 75 שעות רצופות שבהן הייתי מחוייבת לתקשורת אנושית אמיתית בלבד עם מה שכנראה מכונה ה"משפחה" שלי. בין היתר, חשבתי על זה שהבלוג אמור להיות כמו יומן בשבילי, אני אמורה לכתוב בו לעיתים קרובות יותר ולפרט יותר על החיים שלי, אני לא אמורה לחשוב מה אנשים אחרים יחשבו, אני לא אמורה לכתוב במחשבה ש"הי, מה יהיו ההשלכות של מה שאני כותבת כלפיי אם אמא שלי תקרא את זה?", לא הייתי מספרת לה על הבלוג מלכתחילה אבל הייתי בכיתה ה' כשהבלוג נפתח לראשונה והיא אמרה לי שאני צריכה לדווח לה על... בערך כל פעילות שאני עושה ברשת, מהיותי ילדה קטנה ותמימה בכיתה ה' (בערך בגיל של מילולית אבל עם אוצר מילים גדול יותר ויומן שנכתב בכתב יד מזעזע כדי להוכיח את זה) הקשבתי ודיווחתי לה על הבלוג שנראה לי כפעילות גדולה ככ אז. אני חייבת לומר, לא חשבתי שאני אמשיך לתחזק את הבלוג אחרי ככ הרבה שנים. כלומר, אני כבר בכיתה י' ועדיין משתמשת בבלוג הזה, אם כי הגרסא המקורית נמחקה בגלל התסכול שלי כשאף אחד לא קרא את הבלוג שלי, אני עדיין מחשיבה את זה. זה מדהים מבחינתי כי לאחרונה הבנתי שיש לי קושי בלסיים דברים, במיוחד אם הם נמשכים הרבה זמן, בגלל הדיכאון שלי. לרוב או שאני פשוט יוצאת מנקודת הנחה שאני לא מסוגלת ומתייאשת, או נכנסת להתקף דיכאון ומוותרת על הכל מהנחה ששום דבר לא שווה באמת. כשאני חושבת על זה עכשיו, כשאני 'די שפויה' יחסית, אולי התקפי הדיכאון שלי אמורים להדאיג קצת, במהלך של התקף דיכאון קל יחסית אני פשוט רוצה לזחול מתחת לשמיכה שלי ולישון לנצח, אני שוקלת להפסיק דברים שאני עושה, כמו ההתנדבות שלי משנה שעברה, המצויינות המתמטית (אם מישהו חוץ ממני זוכר שכתבתי על הרצון לוותר על זה) ואפילו דברים גדולים יותר כמו לפרוש מהלימודים ולהשאר במיטה שלי לנצח. אני פשוט מרגישה צורך לוותר על כל התקוות והחלומות שלי, במחשבה שלא בטוח שאני אחיה מספיק זמן כדי להגשים אותם או אצליח בכלל לגרום למשהו מהחלומות שלי לקרות. העובדה שאנשים גם מזלזלים בחלומות שלי, כמו למשל החלום להיות שחקנית בלונדון, אמא שלי כל הזמן אומרת שלהשיג רישיון עבודה ואזרחות באנגליה יהיה מאוד קשה, וזה משהו שיכול להכניס אותי להתקף דיכאון קל. כדי שיהיה קל יותר להבין אותי, שמתי קוביית טקסט בצד הימני של הבלוג שלי (מתחת לרשימת הנושאים) שמפרטת איך אני מדרגת את הדיכאון שלי, אני מדברת של התקף של 4-6 ומגדירה את זה כהתקף דיכאון קל יחסית. יכול להיות שגם אנשים שאין להם דיכאון מגיעים לרמה הזו של דיכאון כמה פעמים בחיים שלהם, אבל אני לא חושבת שזה קורה להם בכזו קיצוניות ולעיתים כאלה קרובות כמו שלי, ואני מניחה שהם אף פעם לא מגיעים ל9, אני כמובן לא הגעתי ל10 אף פעם היות ואני עדיין חיה ואני לא חושבת שזה עומד לקרות בזמן הקרוב אבל אחת מהמחשבות שהיו לי בחג היא שזה עלול לקרות במידה ואני אכנס להיריון ויהיה לי דיכאון של אחרי לידה, אני מכירה מישהי שאמא שלה התאבדה בגלל דיכאון של אחרי לידה ואני די מפחדת שזה עלול לקרות לי. אבל האמת היא, נכון לעכשיו, החיים שלי בסך הכל די בסדר ואולי אפילו יותר טוב מזה. יש לי חברים עכשיו ואפשר לומר שאני די מאושרת. בבית הספר החדש שלי כולם ככ נחמדים… טוב, כמעט, אבל תמיד יש כמה כאלה בכל מקום. הכוונה לחסרי טקט וילדי צומי, יש ילדה בכיתה שלי ששואלת שאלות חסרות טקט כמו "את לסבית?", "ההורים שלך מרביצים לך?" וכולה וכולה… אני לא יודעת מאיפה היא מביאה את השאלות האלה אבל בטח מעניין אתכם מה הייתה התגובה שלי (גם אם לא, זה היומן שלי ומתחשק לי לספר אז תתמודדו) בשאלה הראשונה פשוט אמרתי "לא" והלכתי משם, אני מרשה לעצמי לשקר לאנשים שלא מכבדים את הפרטיות שלי ושואלים שאלות חסרות טקט. במקרה השני פשוט בנות (וגם המורה שהייתה בכיתה) אמרו לה שהשאלה הזו חסרת טקט ולא במקום (כן, היא שאלה את זה מול כל הכיתה) ואז היא המשיכה לשאול שאלות חסרות טקט שלא הקשבתי להן ואחרי כמה דקות היה צלצול והלכתי משם ללמוד מתמטיקה עם כיתה י"א (אה, כן, אני עושה את זה לפעמים כי הכיתה שלי לומדים ברמה שנמוכה לי מידי) אבל אני לא אשקר, הציק לי שהיא שואלת שאלות ככ אישיות ורגישות ומשום מה, דווקא את השאלות הספציפיות האלה בלי אפילו שיהיה לה מידע מספיק כדי לשאול את זה. אני לא אשקר, נזקקתי להרבה כח רצון כדי לא לשבור לה את האף. למרות זאת, אני די בטוחה שהיא עושה את זה מתמימות ומחוסר טקט יותר מאשר מרוע, כשהיא לא חסרת טקט היא למעשה די נחמדה אליי.

רציתי לדבר קצת על הארון שאני נמצאת בו כרגע מבחינת הכיתה שלי, אם כי יש סיכוי סביר שהן יודעות ששיקרתי להן כשאמרתי להן שאני לא לסבית ושלא הייתה לי חברה. להיות בארון זה סיוט מתמשך מבחינתי. חשבתי שאני אוכל להתמודד עם זה, טחנו לי את המח על זה שזו לא עובדה שאני צריכה לזרוק לאוויר בכל פעם שאני פוגשת בן אדם חדש וחשבתי שזה באמת יכול להיות ככה, אבל שאלו אותי ישירות ואני שיקרתי וכל שניה שאני נמצאת בסביבתן מרגישה כאילו אני משקרת שוב ושוב… ההרגשה של ההסתתרות בארון היא כמו ההרגשה ללבוש בגד שעשוי מעטיפות של קרמבו, אני מרגישה כאילו כולם מסתכלים עליי, בכל צעד חלק עלול ליפול ולחשוף אותי וכולם פשוט בוחנים אותי ומחכים שזה יקרה. זה גם מגרד וחם כמו ללבוש נייר כסף. לא שניסיתי ללבוש דברים כאלה, אבל אני מתארת לעצמי שזו ההרגשה. אני יודעת שלצאת מהארון זו טעות אבל ההרגשה הזו ככ מתסכלת אותי לפעמים ואני לא יודעת על מי אני יכולה לסמוך מספיק כדי לדבר על זה.

עוד משהו שרציתי לדבר עליו הוא המצב עם ההורים שלי, אני חושבת שהמצב השתפר יחסית מאז הפוסט האחרון, אני די מסתדרת עם אבא שלי, ובקשר לאמא שלי… הבנתי שהיא כנראה לא אדם רע אלא פשוט אגואיסטית ואנוכית כמו כל האנשים על כדור הארץ ככה שדי איבדתי תקווה באנושות אבל זה לא משהו חדש, אני מניחה שאני יכולה לחיות עם זה עד שיגיע הזמן שלי לעזוב את הבית. למרות זאת, היה נחמד אם היו מכבדים אותי כבת אדם בבית הזה ולא היו מסתכלים עליי כמו אל 1)מתבגרת (או מתפגרת, כמו שהיא קוראת לי) בת 15 שמונעת אך ורק על ידי ההורמונים שלה ולא על ידי מח כלשהו.. או 2) ילדה קטנה שהדעה שלה לא נחשבת. הם טוענים שאני בוגרת מספיק כדי לעשות מטלות בבית אבל לא בוגרת מספיק כדי להשמיע את דעתי? עכשיו אלו סתם תלונות של בת 15 רגילה, אני מאבדת מהייחודיות שלי. אם כי, אני מניחה שילדה נורמלית בת 15 לא מרגישה שאמא שלה הייתה שמחה להחליף אותה בילדות של החברות שלה (או שכן? מי יודע? אין לי קשר עם אנשים נורמליים, למה שאנשים נורמליים ירצו קשר איתי אם הם נורמליים?), היא כל הזמן אומרת "הבנות כל זאתי עושות ככה והבנות של זאתי עושות ככה" אם הן ככ טובות יותר ממני, למה שלא תחליפי אותי בהן וזהו? "האמהות שלהן בחיים לא יסכימו לוותר עליהן". טוב, יש להן מזל כנראה כי שלי כנראה כן מוכנה לוותר עליי. יודעים מה? אולי אני כן צריכה מעט הערכה ואולי אהבה (אם כי אני לא מאמינה שזה אפשרי) מהאישה הזו ש"גידלה" אותי וטוענת שהיא אמא שלי. אולי זו הסיבה שאני שונאת אותה ככ? אולי מהסיבה שהיא פשוט מזלזלת בי כאילו אני סתם עוד חפץ שניתן להחלפה, סתם עוד רובוט שבור שצריך לתקן. אני לא יודעת אפילו אם אני אאמין לה אם היא תאמר לי אחרת. הרי מה שוות המילים שלה לעומת ההתנהגות היום יומית שלה? לפעמים זה מרגיש פשוט כאילו אין לי אמא, הרי אמא אמורה להיות בן אדם שתומך ועוזר וכולה וכולה לא להיות הסיבה המרכזית להתקפי הדיכאון שלי. ההורים שלי בטח יגידו שזה לא נחמד מצידי לכתוב את זה, יכריחו אותי להתנצל וידחו עוד עד אין קץ את המועד בו אקבל את הפלאפון החדש שלי (הו, כן, הנוכחי מת.) אבל זה רק יוכיח את הנקודה שלי שאף אחד לא באמת מתייחס ברצינות למה שאני אומרת, למה לי אסור לפרוק את הרגשות והמחשבות שלי במה שאמור להיות היומן שלי ולה מותר להוציא עליי את העצבים שלה -בצורה אלימה לפעמים ופצעים שצילמתי יוכלו להוכיח את זה אבל זה נמצא בפלאפון המת שלי לצערי אבל יכול להיות שיש לי מעט מזה גם בפלאפון החלופי- מתי שמתחשק לה? כולם טוענים שככ אכפת להם ממני אבל כשבאתי להראות ל"אמא" שלי סימנים כחולים שגיליתי ברגליים שלי היא פשוט התעלמה ממני בזמן שהיא שטפה כילים וניסתה לנפנף אותי. איכשהו אני תמיד כותבת לבלוג במחשבה להזכיר רק בקטנה את הנושא עם אמא שלי ובסוף זה לא יוצא ככה. אני גם תמיד כותבת את החלק הזה אחרון, גם אם הוא לא מופיע אחרון בפוסט ואז אין לי מצב רוח אפילו לקרא מה שכתבתי לפני שאני מפרסמת. עכשיו פשוט שמעתי כמה שירים ממש נחמדים תוך כדי הכתיבה והם איכשהו עודדו אותי אז אני בסדר אני מניחה אבל יכול להיות שעלול להיות לי התקף דיכאון של לפחות 3.5 או 4 בסולם שלי אם אני אפסיק עם השירים, מצד שני ממש מאוחר אז אני די מתלבטת. אני מניחה שאני אשמע עוד קצת שירים ואז אלך לישון אחרי שאני אסיים את הפוסט כמובן.

טוב, מתחשק לי להיות קצת אופטימית אחרי שעשיתי לעצמי חשק לבכות מכל מה שכתבתי כאן ומכל מה שמתרוצץ לי בראש כרגע, אם כי אני לא בטוחה מאיזו סיבה אני רוצה לבכות. הבה נעבור לדברים המשמחים שמתחשק לי להגיד; קודם כל, הביטחון העצמי שלי עלה פלאים לאחרונה. יש כמה סיבות שאני יכולה לחשוב שגרמו לזה: 1) יש לי איזה ידיד שהחליט לשעבד את עצמו אליי והוא די סוגד לי כאלה כרגע וזה די נחמד שמישהו מעריך אותי, אפילו יותר ממה שנדמה לי שמגיע לי. 2) התחלתי לחשוב על עצמי בצורה יותר חיובית, יש לזה קשר גם לפנקס והמסע העצמי השני שלי שאני לא ממש מקפידה לעקוב אחריו כמו שצריך. נגיד כשאנשים (כמו אמא שלי למשל) אומרים לי 'מי את חושבת שאת? מלכת העולם?' אז אני מרימה את הראש ואומרת 'כן, אני מלכת העולם.' ואני מרגישה ככ גאה בעצמי, כאילו באמת כבשתי את העולם כרגע. 3) בזמן האחרון התחלתי להסתובב עם מכנסיים והחברות הדתיות שלי ראו את זה באינסטגרם ובמקום להתעלם ממני במבוכה כמה בנות שלחו לי הודעות והתקשרו אליי לומר לי שהם רואים כמה אני מאושרת וכמה זה עושה לי טוב ושהן שמחות שטוב לי עכשיו ולשמוע (או לקרא) דברים כאלה ככ שימח אותי ועשה לי הרגשה טובה שזה העלה לי קצת את הביטחון העצמי. 4) חשבתי שהילדים בכיתה שלי יחשבו שאני מתנשאת כשיגלו שאני חנונית ולמען האמת, טובה מהם ב.. בערך הכל… אבל האמת היא שהם די מעריכים את זה וחושבים שאני חכמה ולא מתנשאת וזה נותן לי להיות הרבה יותר משוחררת ונינוחה בתוך תלבושת עטיפות הקרמבו שלי וזה תרם המון לביטחון העצמי שלי. אני חושבת שזהו.. לא זכורות לי סיבות נוספות…

הביטחון העצמי שלי ככ השתפר שעכשיו אני מציירת בסתר, שרה בסתר ואפילו התחלתי קצת לרקוד בסתר. כן, אלו דברים שעשיתי בעבר לא בסתר אבל הציורים שלי היו נוראיים בעיני בהשוואה לאחרים אז הפסקתי אבל לאחרונה הרגשתי ככ הרבה ביטחון עצמי שאמרתי לעצמי שאני לא אמורה להשוות את הציורים שלי לאחרים, אני אמורה לצייר בשביל הכיף- גם אם זה יוצא נורא בסוף. מאז ציירתי פעם אחת אבל אני הביטחון העצמי שלי גדל וגדל ככ שאני מניחה שאולי אני אצייר שוב בקרוב. בבית הספר הקודם שלי היה קטע כזה בכל שנה שכל כיתה מחברת שיר בנושא מסויים, מקליטה את המילים החדשות על מנגינה של שיר מקורי, מחברת ריקוד ומופיעה עם זה בערב שקראנו לו "הפסטיבל". כשהייתי בכיתה ח' אחת הבנות שהיו אמורות לשיר לא יכלה להגיע להקלטות ואף אחת לא התנדבה להחליף אותה, אז אני התנדבתי. באולפן כשניסיתי לשיר את השורות במקומה ולא הצלחתי אחרי כמה פעמים, הבחור שהקליט אותנו אמר לי שאני עושה את זה לא טוב ושאני מבזבזת את הזמן שלו כי אני גם לא אצליח וגירש אותי מהחדר. אני לא יודעת למה זה ככ השפיע עליי אבל אפשר לומר שמאז ההשפלה הזו לא שרתי מול אנשים ואפילו בחדר שלי פחדתי לשיר לעצמי, ניסיתי לפעמים אבל אחר-כך הרגשתי רע מידי בגלל זה. לאחרונה, הביטחון העצמי שלי התחזק ככ ששרתי לעצמי בחדר ובמקום לכעוס על עצמי כשזייפתי… פשוט צחקתי! וההרגשה הזו הייתה מדהימה. לא רקדתי בפני אנשים מאז כיתה ד' כשהמצאתי ריקוד וניסיתי ללמד את הכיתה בשיעור מחול אבל כולן פשוט צחקו עליי במקום לנסות להקשיב לי. בכיתה ז' ניסיתי שוב לרקוד בחזרות לקראת הפסטיבל שדיברתי עליו קודם אבל זכרתי את מה שקרה בכיתה ד' ולא באמת נהינתי מזה אז די חיפשתי תירוץ לפרוש ובסוף לא רקדתי ומאז לא ניסיתי שוב, בחדר שלי בסתר הייתי רוקדת את אותו ריקוד מכיתה ז' אבל זה היה עושה אותי עצובה וחסרת ביטחון שוב אז הייתי מפסיקה עד שבסוף הפסקתי לגמרי. יכול להיות שאם אני אשמע שוב את השיר מכיתה ז' אני עדיין אזכור את רוב התנועות. לאחרונה הרגשתי ככ הרבה ביטחון עצמי שחשבתי שאולי אני יכולה אפילו לרקוד שוב לעצמי בחדר שלי, חשבתי אפילו לבקש מחברה טובה שלי ללמד אותי לרקוד אם כי אני לא רואה את עצמי רוקדת בסגנון שהיא רוקדת בו שיותר מתאים לקבוצות ואני מעדיפה משהו שמתאים לאדם יחיד. ו… לחדשות המשמחות הבאות; יש לי חברה!:) אני זוכרת שפחדתי ככ מזוגיות מאז שהאקסית שלי הטרידה אותי מינית, איך אני יכולה לדעת שהבאה בתור לא תהיה בדיוק כמוהה? כששאלתי חברות אמרו לי שיש סימנים שלפיהם אני יכולה לדעת אם היא באמת אוהבת אותי או שאני אובייקט מיני מבחינתה. באותו הזמן הייתי מודאגת כי לא זיהיתי שהאקסית שלי עלולה לעשות לי דבר כזה, איך אני אוכל לזהות בפעם הבאה? מתישהו קצת לפני שהכרתי את החברה הנוכחית שלי, החלטתי שאני רוצה להתחתן בתולה, ההחלטה נבעה מכמה גורמים אבל בעיקר אני חושבת מהחפירות על שמירת נגיעה שהיו לי בבית הספר הקודם שלי. אחרי ההטרדה המינית משהו מ"מגע יכול לצרוב" נראה אצלי באור שונה ופתאום לא נשמע לי נורא ככ להתחתן בתולה ולהקדיש את עצמי רק לאשה אחת בחיים שלי, האשה היחידה שאני אשכב איתה היא זו שאני אבלה איתה עד סוף החיים שלי. זו החלטה די גדולה וזה כנראה ידרוש ממני המון איפוק בעתיד אבל אני חושבת שזו ההחלטה הנכונה. כשדיברתי על ההחלטה הזו עם החברה שלי היא העריכה את זה ואז… היא אמרה שזה יהיה לה קשה אבל היא תחכה עד שנתחתן. מפה לשם סוג של התחלנו לתכנן עתיד ביחד מרגע החתונה שלנו ועד החיים שאחר-כך, כל אחת תכננה חלק כדי להפוך את זה לעתיד מושלם בשביל שתינו. אפילו פתחנו תחרות בנינו מי תציע למי נישואין קודם, היא ניצחה 1:0 בינתיים בזה שהיא הציעה לי להיות החברה שלה אבל שתיים יכולות לשחק במשחק הזה ואני מתכננת הצעות נישואין מכיתה ו' (בערך השלב שבו הבנתי שאני אהיה זו שאציע נישואין, אם כי עוד לא הבנתי שזו תהיה אישה ולא גבר) אז יש לי תקוות לשוויון 1:1 ב"משחק" שלנו. כן, אני יודעת, אני בכל זאת צריכה להיזהר. אני מניחה שאני לא אהיה איתה לבד כל עוד אני לא מרגישה בטוחה מספיק ואני מניחה שאחרי ההטרדה המינית ייקח זמן עד שאני ארגיש בטוחה מספיק, פחות או יותר דיברתי איתה על זה והיא הבינה אותי. מפה לשם תכננו שאם נראה את האקסית שלי, נרביץ לה, החלטה שאני תומכת בה במאת האחוזים (אולי מהסיבה שהחלטתי לעשות את זה מאז שראיתי אותה בנוער קורא אחרי שאז לא הרבצתי לה).

אני מניחה שבנימה אופטימית זו אני אסיים את הפוסט שלי (אשמע כמה שירים מעודדים, כמו שציינתי קודם לכן,) ואלך לישון.

להתראות עד הפעם הבאה, שאני מקווה שתהיה בקרוב,

ניקי (אלא מי?).


edyaהדסIM AL
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שלהבת חיה שוורץ זל

שלהבת חיה שוורץ ז"ל טבעה למוות בשדות ים ביום שישי 8/7/2016 בשעה 18:30.
ההלוויה שלה התקיימה בתאריך 11/7/2016 (ד' תמוז ה'תשע"ו) בשעה 17:00.
היא הייתה רק בת 13 וחצי במותה.
היא לעולם לא תהיה בת 14.
היא לעולם לא תעלה לכיתה ט'.
היא תישאר ילדה.
לנצח.
אבל לא כמו פיטר פן..
שלהבת, אני מתגעגעת אלייך :( <3
~My favorite songs

-Stray heart

-If Icould tell her

-Fuck you

-Take me to church

-Still breathing

-Boulevard of broken dreams

-American idiot
החלומות/ השאיפות שלי:
•  שהבלוג שלי יהיה פעיל
•  לגור בלונדון/ ת״א
•  שיתגשם חלום לפחות.V
•  לא להיות ילדה דחויהV
•  שיהיו לי 5 לייקים על פוסט.
•  חלומות נורמליים.
•  יהיה אכפת לי מלימודיםV
•  שתהיה לי vBff
•  להיות שחקנית/ סופרת.
•  לסיים תיכון
•  לסיים יסודיV
•  עולם ללא הומופוביה.
•  לא לגור בבית שלי
•  שלמישהו יהיה אכפת.V
•  שמישהי תאהב אותי.V
•  למצא את עצמי
•  להיות שמחה
•  לעשות 5 5 (יחידות)
•  לאמץ 3 חתולים בשם מגנוס
•  לאמץ חתול שחור בשם ניקו
•  להיות חלק ממשהו
•  לסיים חטיבהV
•  הערכה/ ביטחון עצמי גבוהים יותר
•  לרזות קצת
רשימת הקריאה שלי
•  חיקוי של שרלוק הולמס
•  גורלו של אפולו 2
•  דמדומים 4
•  גיבורי האולימפוס 3
•  לפני שאפול
•  שרלוק הולמס חלק ה׳
•  שרלוק הולמס חלק ב'
•  נפילת הממלכות 5
•  גיבורי האולימפוס 4
•  גיבורי האולימפוס 5
•  יומני החנונית 6
•  המסעדה שבסוף היקום
•  עלובי החיים
•  נפילת הממלכות 4
•  הרוזן ממונטה כריסטו
•  ההסטוריה של הפילוסופיה...
•  מעריצה/ Fangirl
•  כמה טוב להיות פרח קיר
•  הסיפור שאינו נגמר
•  הכל הכל
•  דמדומים 5
לא רק בלוג
אשמח אם בכל בקשה, שאלה או בעייה תפנו אליי במייל- niki24.bloger@gmail.com

~

חפשו באינסטגרם- @niki24_bloger

~

מצפה לראותכם שם!
<3 ניקי24
משהו שכדאי לדעת עליי~

אני תולעת ספרים וגיקית בנשמתי, אני מברכת את המוזרות ומקללת את הנורמליות.
הספר האהוב עליי הוא הספר ״שרלוק הולמס״.

הסופרת הישראלית האהובה עליי היא ליאת רוטנר, קראתי כמעט את כל הספרים שלה.

ספר שאני לא מוכנה לקרא שוב לעולם-
המשחק של אנדר.
אני מכבדת אנשים שאוהבים את הספר הזה, אבל אני לא מבינה אתכם. הספר נורא מיושן והכתיבה לא עושה לי חשק להמשיך ולקרא.

ספר שלדעתי נורא משעמם אבל בתנאים מסויימים אולי אקרא אותו שוב-
הארי פוטר.
כן, כן, הרי לכם תולעת ספרים שלא אוהבת את הספר הזה.

וזהו לבנתיים, <3 ניקי!
~עודכן בתאריך 13/6/2017~
החתלתולה המושלמת שלי!!

קוראים לה גרייס, היא בת קצת יותר משנה וקיבלתי אותה בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח'.
האחים שלי קוראים לה ״קטוסה״ (חתולה בערבית) וזה נורא מעצבן כי רק אידיוט יקרא לחתולה שלו- ״חתולה״..
אני קוראת לה רוב הזמן ״חתלתולית״ כי זה שם חיבה חמוד כזה..
בהתחלה היא הייתה שורטת ונושכת אבל לא היה אכפת לי, למרות שזה שרף נורא.
בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' היא ילדה שלושה גורים מתוקים שלושתן בנות.
אהבתי את כולם מאוד.
כיום היא עדיין חיה ברחובות, אני לא יודעת מה עם הגורים שלה. אם הם עדיין בחיים גם הם מסתובבים איפשהו. הסיבה שלא יכולנו להחזיק בהם יותר היא מכיוון שנולדה לי אחות שהיא פגה וזה היה סיכון עבורה.
מה דעתכם עליה?
(בתמונה היא בת חודשיים)


-עודכן בתאריך 26/12/2016-