עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג של החיים שלי!
אני ניקי
אני משתפת כאן על החיים שלי באנונימיות כמעט מוחלטת כבר בערך מאז כיתה ה,
היום אני בת 18 ופעם בעבר הפכתי את הבלוג ללא אנונימי ואז הבנתי שזה יהיה לא הוגן לחשוף את כל האנשים שכתבתי עליהם בעבר והפסקתי לכתוב כן כי נהננתי מהאנונימיות שהרסתי
בכל מקרה, אני ניקי ואני בת 18 שעברה המון ותעבור עוד אפילו יותר ואני כאן כדי לשתף את זה באנונימיות
אם אתם קוראים את הבלוג שלי אם אתם קוראים אותו!
ניקי(:
~עודכן לאחרונה ב24/3/2020~
נושאים
החיים שלי  (29)
איירון וומן  (9)
דיכאון  (7)
בית ספר  (6)
חברות  (5)
מתמטיקה  (5)
תיכון  (5)
הבלוג  (4)
המסע שלי  (4)
התבגרות  (4)
לסבית  (4)
אהבה  (3)
אל תתעלמו ממני  (3)
אמא שלי  (3)
ביסקסואלית  (3)
הומופוביה  (3)
התמרמרות  (3)
ספר החוקים של ניקי- חדש  (3)
שנאה  (3)
אוטיזם  (2)
אכזבה  (2)
אן  (2)
אנימה  (2)
בלבול  (2)
דעה אישית  (2)
החברה הכי טובה  (2)
זוגיות  (2)
חלומות מוזרים  (2)
מגמות  (2)
מחשב נייד  (2)
מחשבות  (2)
מצב נפשי  (2)
נאומים ארוכים  (2)
נטישה  (2)
סרטים  (2)
עזרה  (2)
עצב  (2)
פגיעה עצמית  (2)
פחד  (2)
פריקה  (2)
שדרות  (2)
שלהבת זל  (2)
תמונות  (2)
DIE  (1)
I HATE ME  (1)
אוטובוס  (1)
אמא  (1)
אמונה  (1)
אנגלית  (1)
אני  (1)
אני צריכה עזרה  (1)
אנימות  (1)
בגרות  (1)
בדידות  (1)
בוגרת  (1)
ביטחון עצמי  (1)
בלוגים מומלצים  (1)
בקשות  (1)
גיל ההתבגרות  (1)
דברים שלמדתי  (1)
דוקטור הו  (1)
דן ופיל  (1)
דעות אישות  (1)
דעות פוליטיות  (1)
דת  (1)
הבעיות שלי  (1)
הבעת דעה  (1)
הורים  (1)
החופש הגדול  (1)
החלטה  (1)
החלטות  (1)
החתולים שלי  (1)
הלוויה  (1)
המוזרות שלי  (1)
הקהילה  (1)
התבכיינות  (1)
התלבטויות  (1)
התלוננות  (1)
חברי צאט  (1)
חהט  (1)
חופש  (1)
חלומות  (1)
חתכים  (1)
טארדיס  (1)
כאב  (1)
כתיבה  (1)
לבד  (1)
לימודים  (1)
לסביות  (1)
מאוהבת  (1)
מארוול  (1)
מדעים  (1)
מה אני חושבת על  (1)
מה אני חושבת על..  (1)
מוות  (1)
מחנאים  (1)
מחנאים vs כדורגל  (1)
מעבר  (1)
מצעד הגאווה  (1)
משחקי הפסטיגל XD  (1)
משימות  (1)
משעמםםם  (1)
ניב  (1)
סבתא שלי  (1)
סדרות  (1)
סיום חטיבה  (1)
סיפורים ארוכים  (1)
סרטונים  (1)
עדכונים  (1)
פאק יט  (1)
פייסבוק  (1)
פרידה  (1)
קטעים מהיומן  (1)
קראש  (1)
רגשות  (1)
רחמים עצמיים  (1)
רצח  (1)
שאלות  (1)
שוביניזם  (1)
שינויים  (1)
שירים  (1)
שקופה  (1)
תודה  (1)
תמונות חמודות  (1)
תעודה  (1)
דירוג הדיכאון שלי

היי, מי שקורא את הבלוג יודע שאני מאובחנת עם דיכאון והכנתי סולם שידרג את המצב שלי, ואני משתפת את זה כאן במידה ואני אשתמש במושגים האלה במהלך הכתיבה.

בסולם של 1-10:
1-3: כשאין לי התקף דיכאון.
4-6: רצון לזחול למיטה ולוותר על החלומות והשאיפות שלי.
7- רצון לחתוך.
8- חתכים.
9- רצון להתאבד.
10- התאבדות.


סליחה על התמונה.
MY EX BEST FRIEND

ב2017 החברה הכי טובה שלי עברה לגור במרחק 3 שעות נסיעה ממני ואין לה פלאפון משלה, אימייל או כל דרך אחרת להתקשר איתה. אמא שלה לא הרשתה לה להיפגש איתי כי חזרתי בשאלה והיא לא רצתה שאני אדרדר אותה או משהו כזה. אז כתבתי את הקטע הבא-


אין תחושה יותר נוראית מניתוק של החברה הכי טובה.
אין תחושה יותר נוראית מהידיעה שאחרי סוף שנת הלימודים לא תראי אותה יותר לעולם.
אין תחושה יותר נוראית מאשר ההרגשה המוזרה שאמא שלה שונאת אותך מסיבה לא ברורה.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה כל חברותייך יעלמו ותשארי מוקפת בשונאותייך.
אין תחושה יותר נוראית מאשר הידיעה שבשנה הבאה תהיי כל יום בחדר מלא ב40 בנות ועדיין, כל היום, תרגישי לבד- אפילו יותר לבד ממה שאת עכשיו.
חלל ריק, ריקנות, חוסר, חיסרון, עצב, עצבות, כאב, פחד. כלום.
כל אלו ביטויים של מה שאני מרגישה עכשיו.
פשוט כלום. ריק. מבפנים.
אין תחושה יותר נוראית-
מאשר להיות פשוט-
שקופה.

שלמה עם עצמי

25/03/2020 21:34
ניקי
איירון וומן, ניב, החלטות, שינויים

אז התחברתי לכאן אחרי משהו כמו שנתיים… המון המון השתנה.

אפילו ניסיתי פעם לכתוב פוסט לא אנונימי אבל אז הבנתי שזה יהיה לא הוגן כלפי האנשים שכתבתי עליהם כאן כי כן כתבתי הרבה דברים די אישיים, אז החלטתי למחוק את הפוסט ולחזור למתכונת אנונימית. חייבת להודות- די התגעגעתי לזה.(:

אז המון השתנה ואני מרגישה מחוייבת לעדכן. אני ואן נפרדנו ב3/9/2018 ולמחרת התחלתי לקחת פריזמה- רבע כדור- שממש עזר לי עם הדיכאון וקצת עם החרדות במעבר מבתי ספר של 100-300 תלמידים לבית ספר שיש בו 300 תלמידים בשכבה. לא מזמן עברתי למינון של חצי כדור.

יש לי עכשיו בת זוג אחרת שנקרא לה ניב וממש טוב לי איתה, אני מרגישה סוף סוף במערכת יחסים בריאה ואני די מאושרת בתשעת החודשים שאני איתה. אנחנו עושות שטויות ביחד ומבינות אחת את השניה, אנחנו מדברות על עתיד משותף ומתפשרות כשצריך אחת בשביל השניה. אני סומכת עליה מספיק בשביל אפילו לתת לה את הבתולים שלי, שלפניה זה לא היה דבר שבכלל חשבתי שאני אי פעם אעשה.

אנחנו מדברות כל יום משהו כמו 4 שעות בשיחות וידאו, וכן אנחנו רבות לפעמים אבל זה בסדר כי אנחנו תמיד מסתדרות בסוף ומפיקות לקחים ועוד דברים בוגרים שכאלה.

אני לא יודעת אם הבלוג יודע אבל אני לא ממש מאמינה באלוהים כבר, די מגדירה את עצמי כאתאיסטית, לא ככ שומרת שבת או כשרות (בבית כן כי לא ממש שואלים אותי) ואפילו טעמתי צ'יזבורגר! (משניצל כי אני לא אוהבת בשר של פרה) וזה היה ככ מדהים וטעים ואני ממש מחפשת תירוצים לאכול שוב במקדונלדס אבל הסניף שאני בדרך כלל הולכת אליו בכל מקרה כשר ועכשיו אין בכלל מקדונלדס כי קורונה ושיט כזה.

אני חושבת שממש התבגרתי, כאילו אני ממש לוקחת דברים בצורה בוגרת עכשיו יחסית למה שהייתי פעם אבל זה בסדר כי פעם הייתי ילדה קטנה אז כאילו זה קצת נורמלי. הסתכלתי על פוסטים מפעם ואני שמחה האמת שאני אדם שונה עכשיו אבל אני שמחה גם שהדברים האלה קרו כי זה די הפך אותי למי שאני היום. נגיד אני הייתי הרבה פחות בוגרת אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, יכולתי להיות צ'אחלה מפונקת או משהו בסגנון.

המון מהשאיפות והחלומות שלי נדחו/ התחלפו בגלל הבנה בוגרת יותר של דברים. למשל פעם נורא רציתי להתגייס, וכאילו אני עדיין קצת רוצה אבל קיבלתי פטור מצהל על נפשי ואני בסדר עם זה כי הבנתי שאני לא אהיה מסוגלת נפשית להתגייס אחרי שחטפתי התקף חרדה ממש קשה בגדנע.

נשארתי כיתה כמו שכתבתי כאן בעבר, (עשיתי כיתה י' פעמיים מסיבות שפורטו כאן בעבר) והשנה אני בכיתה יא אבל אני בת 18 בחודש הבא והחלטתי לסיים עם מערכת החינוך ולפרוש מהלימודים, כי אני רוצה להיות שחקנית אז אין לי צורך בבגרות ואני ממש לא בעד "לבזבז" עוד שנה מהחיים שלי על משהו שבכלל לא יועיל לי. ואני יודעת שזה נשמע כמו החלטה אימפולסיבית של מתבגרת במהלך ברייקדאון אבל חשבתי על זה במשך שנה ומשהו וכתבתי טקסט טיעוני מאוד ארוך שמסביר למה אני חושבת שזו הבחירה הנכונה בשבילי (אני אפרסם אותו בפוסט נפרד אם יהיה ביקוש או אם אני סתם ארצה) ואז בדקתי בבתי ספר למשחק מה תנאי הקבלה ואם הם כוללים תעודת בגרות או 12 שנות לימוד והקריטריון היחיד היה שנתיים שירות לאומי/ צבא ולכן החלטתי להתחיל את השירות הלאומי שלי החל מהשנה הבאה. 

בהתחלה חשבתי על רכיבה טיפולית ונעמה פתאום חזרה לקשר איתי והציעה שנסגור שירות ביחד וממש רציתי כי חשבתי שזה יעזור ממש לחזק את הקשר שלנו, במיוחד אחרי שהלכתי להכתרה שלה והיא הציגה אותי למישהי בתור "זאת שקנתה לי את הכרית של הBFF" והכלבה המכוערת הציגה את עצמה בתור, ואני מצטטת, "הBFF הנוכחית" כאילו שהיא טובה מספיק כדי להחליף אותי המכוערת הטיפשה. ואז פתאום נעמה שולחת לי הודעה שהיא סגרה שירות וכאילו מזל טוב לך והכל ואני נורא משתדלת להיות שמחה בשבילך אבל למה הצעת לי שנסגור ביחד אם הלכת וסגרת לבד? וזה קצת היה מבחינתי, אני לא יודעת, לערוף את הראש של הקשר שלנו כי ברור עכשיו שזה לא יחזור להיות אותו הדבר.. וזה טיפה דרמטי אבל ככה אני מרגישה… אז אנ קצת כועסת עליה וטיפה נעלבת וזה כאילו היא אמרה לי כן החלפתי אותך ובטח המכוערת השניה תסגור איתה שירות ביחד והן ישמרו על קשר ואותי היא תשכח אחרי שאני כל השנים האלה דיברתי עליה בתור החברה הכי טובה שלי ונורא הייתי עצובה שהיא רחוקה היא פשוט המשיכה הלאה וזה בסדר זה כנראה הדבר הבריא לעשות ואני גם צריכה כנראה. ואני עושה את זה. התחלתי לחפש מקומות של שירות לאומי שאני רוצה וחשבתי על מקום של נערות בסיכון ואז ראיתי שזה פרוצדורות ממש מסובכות לסגור שירות וזה אומר שנעמה הייתה בתהליכים לסגור הרבה הרבה לפני שהיא בכלל הציעה לי שנסגור ביחד. ואני יודעת בוודאות שהיא לא אמרה את זה בצחוק כי המשכנו להתכתב לגבי זה ושלחנו אחת לשניה מקומות אופציונלים… אז כאילו למה הצעת מלכתחילה?? למה שיתפת פעולה?? אני באמת לא מבינה למה לתת תקוות סתם…

אני באמת צריכה להתקשר גם לעמותה שדרכה אני רוצה לעשות את השירות ולקדם את העניינים, אבל אני לא יודעת אם הם עובדים בזמן הדבר הזה של הקורונה, אבל אם הם לא אז זה ממש בעייתי כי לפי מה שאומרים זה יימשך עד ה1 בספטמבר לפחות וזה הזמן שצריך כבר להתחיל את השירות! 

ועוד בנוגע להתקדמות הלאה יש לי חברה הכי טובה חדשה (זה נשמע ממש דרמטי וילדותי אבל אני לא מוצאת דרך אחרת לנסח את זה) אני אקרא לה פרח בבלוג, היא שולחת לי פוסטים של עמודי משפטים שהכותרת שלהם זה "לחברה הכי טובה שלי" וזה ממש חמוד ומלהיב כי אף פעם לא שלחו לי דברים כאלה ואני נורא שמחה ומחייכת כל פעם שהיא שולחת לי משהו בסגנון, ואני מרגישה בנח לשתף אותה בדברים והיא גם משתפת אותי בדברים ואנחנו עושות שחנשים בלילות והיא גם גרה נורא נורא קרוב אליי שזה טוב ואנחנו צוחקות ביחד על דברים כמו נגיד סקס ופאדיחות שקרו לנו בסקס וזה לא מביך בכלל ואני מרגישה נורא בנח איתה ואני סומכת עליה המון ואני שמחה ממש שגם היא מחשיבה אותי לחברה טובה שלה ואני אוהבת אותה נורא בצורה ממש אפלטונית.

בנוגע להחלטות שלי ששונו, אני לא זוכרת אם פעם דיברתי בבלוג על ההחלטה שהייתה לי פעם לא להיכנס להיריון לעולם. טוב, אז הורמונים נשיים וסרטוני טיקטוק של אימהות צעירות החליטו לפתח לי יצר אימהי ולגרום לי לרצות ילד כאילו,, עכשיו. לצערי אני לסבית אז אני לא יכולה להיכנס להיריון בטעות וזה מעט חבל לי. אבל אני אחכה כמה שנים למתי שזה אשכרה יהיה רעיון טוב.

ואם אנחנו כבר בנושא של היריון וילדים, אני לא יודעת אם הזכרתי בעבר את המצב שלי בבית או שהתלוננתי רק על המצב מחוץ לבית כי פחדתי מכדי להגיד משהו.. אבל החלטתי שברגע שאני אגלה שאני בהיריון אני אנתק קשר עם ההורים שלי. כן, זה גם נשמע כמו החלטה אימבולסיבית של בת טיפשעשרה שלא מבינה מה טוב בשבילה אבל בכנות במקרה שלי אני מעדיפה שלילדים שלי לא יהיו סבים מאשר שיהיו להם את ההורים שלי. אני לא רוצה שהם יכירו אותם כאילו בחיים. אני לא רוצה שהם יתקרבו אליהם בכלל. השאלה היא איך מנתקים קשר עם הורים? מה, יום אחד פשוט מפסיקים לענות להם לפלאפון? לא לפתוח להם את הדלת? ואם אחרי 10 שנים הם ינסו ליצור קשר עם הילדים שלי? איך למנוע מצב כזה? בכל מקרה, כשאגיע לגשר הזה אעבור אותו.

ועוד לגבי שינויים, איירון וומן ממש השתנתה והתבגרה. כאילו, היא חגגה 18 בשבוע שעבר ושלחתי לה מזל טוב (למרות שהתלבטתי הרבה אם לשלוח לה השנה או להפסיק לשלוח לה מזל טובים כל שנה בגלל אירועים שהיו בעבר אבל שלחתי בכל זאת, והאמת? אני סוגשל שמחה שעשיתי את זה). דיברנו משהו כמו שלוש שעות והיא הייתה נורא נחמדה והתייחסה אליי כמו אל אדם אמיתי ואפילו התנצלה על דברים שהיא עשתה בעבר, היא דיברה כמו בן אדם אמיתי ובצורה די בוגרת. והאמת? נהנתי דווקא לדבר איתה (בצורה הכי אפלטונית, כבר אין לי שום רגשות רומנטיים אליה, כאילו בכלל ואין לי ספק לגבי זה. אני אוהבת את ניב ורק את ניב.) וחשבתי למחרת לשלוח לה "היי" סתם כדי לדבר על דברים, כי כן יש לנו תחומי עניין משותפים ונחמד לדבר איתה עכשיו, והייתי בצ'אט עם המקלדת פתוחה משהו כמו 10 דקות והחלטתי לא לצאת מציקה והתחרטתי. גם לא ידעתי מה ניב תחשוב על זה אם אני פתאום אתחיל לדבר עם הקראש-לשעבר שלי, כאילו היא סומכת עליי והכל ויודעת שלא יקרה כלום אבל במצב הפוך, למרות שאני סומכת עליה ויודעת שלא יקרה כלום, גם אני לא הייתי מתה על זה שהיא תדבר עם מישהי שהיא הייתה בקטע שלה פעם..

ובאותו נושא אבל גם ממש נושא אחר, בדיוק אתמול בלילה כשפתחתי את הבלוג אחת הבנות מקבוצת הגיקים הישנה שהעסיקה מאוד את הבלוג  שלי בשנת 2015, פתחה מחדש את הקבוצה וזה היה צירוף מקרים ממש הזוי שזה קרה בדיוק באותו הזמן שצרחתי לניב "אומייגאד" בשיחת וידאו ולקח לי קצת זמן להתעשט ולהסביר לה מה בדיוק קרה עכשיו. הקבוצה נפתחה מחדש לסוגשל מין סגירת מעגל כזאת שכל אחד יעדכן מה ישתנה אצלו ודברים כאלה.. המון השתנה אבל האנשים שם (חוץ מאיירון וומן) לא השתנו באופי בכלל, למרות שעברו משהו כמו 6 שנים מאז וציפיתי מאנשים מסוימיים להתבגר, הם נשארו אותו הרעל שהם היו בעבר. אז יצאתי מהקבוצה. תכננתי לכתוב משהו על זה שהקבוצה הזאת מחזירה אותי למקומות שלא מתחשק לי לחזור אליהם כי די עבדתי קשה כדי לצאת מהם, כדי שלא ישאלו אותי בפרטי למה יצאתי, אבל החלטתי שזה דרמטי ופשוט יצאתי. אף אחד לא שאל כמובן, לא יודעת למה ציפיתי שיהיה להם אכפת.

אני לא זוכרת אם רציתי לכתוב עוד משהו אז אני פשוט אסיים כאן כי לקח לי המון המון זמן לסיים לכתוב את מה שכבר כתבתי.

להתראות בקרוב, אני מקווה.

ניקי.

נ.ב- הבלוג הפך לממש חלק מהחיים שלי. הוא איתי מכיתה ה' בערך. שום דבר לא נשאר איתי ככ הרבה זמן. אני רואה את עצמי ממשיכה עם הבלוג גם כשאני אהיה אמא לילדים. אני אוהבת את הבלוג הוא גורם לי להרגיש שאני חלק ממשהו ולהיות יותר שלמה עם עצמי.
IM AL
26/03/2020 09:39
היי, שמח לראות אותך פה שוב, רואים שאת השתנת מהפוסטים הקודמים.
ולגמרי מבין אותך כשאת אומרת שהפוסט הוא חלק מחייך.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שלהבת חיה שוורץ זל

שלהבת חיה שוורץ ז"ל טבעה למוות בשדות ים ביום שישי 8/7/2016 בשעה 18:30.
ההלוויה שלה התקיימה בתאריך 11/7/2016 (ד' תמוז ה'תשע"ו) בשעה 17:00.
היא הייתה רק בת 13 וחצי במותה.
היא לעולם לא תהיה בת 14.
היא לעולם לא תעלה לכיתה ט'.
היא תישאר ילדה.
לנצח.
אבל לא כמו פיטר פן..
שלהבת, אני מתגעגעת אלייך :( <3
החלומות/ השאיפות שלי:
•  שהבלוג שלי יהיה פעיל
•  לעבור לגור עם בת זוג
•  שיתגשם חלום לפחות.V
•  לא להיות ילדה דחויהV
•  שיהיו 5 לייקים בבלוג
•  שתהיה לי vBff
•  להיות שחקנית
•  לסיים תיכון
•  לסיים יסודיV
•  לא לגור בבית של ההורים
•  שלמישהו יהיה אכפת.V
•  שמישהי תאהב אותי.V
•  להיות שמחהV
•  לאמץ 3 חתולים בשם מגנוס
•  לאמץ חתול שחור בשם ניקו
•  להיות חלק ממשהוV
•  לסיים חטיבהV
•  יותר הערכה ובטחון עצמV
•  לרזות קצת
•  להשיג חבריםV
•  להשיג רישיון
•  לקבל תפקיד עם טקסט
•  להשיג מצלמה
•  לא להזדקק יותר לתרופות
•  להרגיש בנח עם המראה שלי
תמיד פה בשבילכם
אשמח אם בכל בקשה, שאלה או בעייה תפנו אליי במייל- niki24.bloger@gmail.com

~

אני אשמח לדבר איתכם בכל עניין ולעזור כמה שאני יכולה, לצערי אני לא אכתוב כאן את האינסגרם הפרטי שלי כי בכך אני אפר את האנונימיות של הבלוג אבל אני אוכל לתת את המספר שלי במידה וקשר יתפתח(:

~

מצפה לראותכם שם!
<3 ניקי24
עובדה רנדומלית עליי~

אני תולעת ספרים וגיקית מאז ומעולם, הולכת לכנסים מאז עולמות 2016 ולא פספסתי אף כנס חינמי מאז.

הספר האהוב עליי הוא הספר ״שרלוק הולמס״, קראתי כמעט את כל מה שקשור בזה ואני קצת אובססיבית עד לרמה של לפתח יכולות סטוקינג מפחידות.

הסופר האהוב עליי בעולם הוא ברנדון סנדרסון מאז שקראתי את טרילוגיית הערפילאים.

הסופרת הישראלית האהובה עליי היא ליאת רוטנר, קראתי בערך את כל הספרים שלה.

ספר שאני לא מוכנה לקרא שוב לעולם-
המשחק של אנדר.
אני מכבדת אנשים שאוהבים את הספר הזה, אבל אני לא מבינה אתכם. הספר נורא מיושן והכתיבה לא עושה לי חשק להמשיך ולקרא.

ספר שלדעתי נורא משעמם אבל בתנאים מסויימים אולי אקרא אותו שוב-
הארי פוטר.
כן, כן, הרי לכם תולעת ספרים שלא אוהבת את הספר הזה.

וזהו לבנתיים, <3 ניקי!
~עודכן לאחרונה בתאריך 24/3/2020~
החתלתולה המושלמת שלי!!

קוראים לה גרייס, קיבלתי אותה בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח'.
האחים שלי היו קוראים לה ״קטוסה״ (חתולה בערבית) וזה נורא מעצבן כי רק אידיוט יקרא לחתולה שלו- ״חתולה״.. אני רוב הזמן הייתי קוראת לה רוב הזמן ״חתלתולית״ כי זה שם חיבה חמוד כזה..
בהתחלה, עד שהיא התרגלה אליי, היא הייתה שורטת ונושכת אבל לא היה אכפת לי, למרות שזה שרף נורא. אני מתתגעגעת לשריטות של חתולים...
בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' היא ילדה שלושה גורים מתוקים שלושתן בנות. אהבתי את כולם מאוד.
אחרי שנולדה לי אחות פגה כמה חודשים אחרכך אמא שלי החליטה לזרוק אותה ואת הגורים לרחוב. יום אחר היא חזרה לפתח הבית שלי ורציתי ללטף אותה אבל היא לא זיהתה אותי (היה לי צבע בשיער) וברחה. :(
מנחמת אותי המחשבה שלפחות היא חיה לה שם איפשהו ברחוב..

(בתמונה היא בת חודשיים)


-עודכן לאחרונה בתאריך 24/3/2020-